אבי צור

אבי, ילד טוב קריית אונו, היה בנם הבכור של שלמה וחיה צור. כשנולד, עדיין גרו הוריו אצל סבא וסבתא ואבי אהב לטפל בתרנגולות שגדלו בחצר ולאסוף את הביצים. לימים עברו ההורים לבית משלהם, ונולד האח יואל.

אבי תיאר את משפחתו כבית חם ואוהב, מצוחצח ונקי, ואת אימו כדואגת שהוא ואחיו יחסו תחת כנפיה, וילכו לישון מוקדם. על עצמו העיד שהיה תלמיד טוב אבל מפריע בשיעורים. הוא אהב לשחק כדורגל, לקרוא, לרקוד ריקודי עם, ולשחק בהצגות בבית הספר. בכיתה ד', כמו כל ילדי קריית אונו, התחיל לנגן בתזמורת הנוער, ובגורלו נפל לנגן בטרומבון. התזמורת ליוותה את האירועים הרשמיים של הקריה, וגם נסעה לייצג את ישראל בחו"ל.

בכיתה ה' הצטרף אבי לתנועת הנוער העובד והלומד והיה חניך "שרוף", מדריך, מרכז שכבת השביעיות של התנועה וחתום בראש מגילת היסוד של קיבוץ קליה – גרעין ב'. עיקר תשומת הלב של אבי הוקדשה לתנועה, והוא עזב את בית הספר והשלים את בחינות הבגרות במסגרת אקסטרנית. אלא שלקראת הגיוס אבי רצה ללכת לצנחנים ולכן עזב את הגרעין. תקלה במנגנון הגיוס הובילה אותו לתותחנים. הוא סיים את השרות הצבאי כמפקד סוללה ואת שירות המילואים סיים כמג"ד בדרגת סגן אלוף.

בסוף השירות הסדיר הכיר אבי את חן ובא אחריה לבארי. יחד נסעו לטיול בארה"ב, חזרו לבארי ואבי התחיל ללמוד באוניברסיטת בן גוריון. ביוזמתו התחיל לעבוד בנוי, וחברי הקיבוץ התוודעו לראשונה לבחור המיוחד הזה, שמסתובב בסנדלים, משקה את הדשאים ונראה כאילו הוא קיבוצניק מבטן ומלידה. ב-1981 נישאו, חן התחילה ללמוד בסמינר הקיבוצים ואבי עבר ללמוד באוניברסיטת תל אביב כלכלה וסטטיסטיקה לתואר ראשון.

עם תום הלימודים חזר הזוג הצעיר לקיבוץ. אבי עבד כתמחירן בהנהלת חשבונות, ואחרי כשלוש שנים נבחר להיות מרכז המשק. כדרכו, ברצינות אינסופית משולבת בהומור, היה מרכז משק דומיננטי וקידם החלטות לא פופולריות כמו סגירת ענף הלול על רקע הפסדים. בתקופה שעוד נהגו לדבר על עבודה עצמית, היה יושב עם ענת בחדר האוכל ומנסה לגייס חברים להשלים את מכסת האיקסים שלהם בפרדס. הוא הרגיש בחריפות את הפער האדיר בין כובד האחריות שהוטל על כתפיו לבין קוצר ידם של כלי הניהול שעמדו לרשותו.

עם תום הקדנציה כמרכז משק "התלבשו עליו" מהדפוס. אבי יועד להיות מנהל השיווק, למרות שלא היה לו רקע קודם בתחום. לצורך כך עבר מספר חודשים של טירונות דפוס – עבר בין המחלקות ולמד להפעיל מכונות. סגנונו האישי ניכר גם בעבודתו כמנהל שיווק – חכם, חם, ישיר וענייני. אבי הסתמן כמנהל הדפוס הבא, ומסלול ההכשרה עבר דרך תפקיד חדש: מנהל תפעול. מיד אחרי שלמד את הנושא, כמו שרק אבי ידע, ביסודיות וקפדנות – כי המזל עוזר למי שלא בונה עליו – בנה מערך ייצור חדש. הוא שם לב לפרטים הקטנים כמו גם לגדולים: מכונות, תהליכים, אנשים. הייתה לו יכולת נדירה לראות באנשים את הפוטנציאל, לתת להם הזדמנות, ולהצמיח דור חדש של מנהלים צעירים. ידע להתווכח בלהט, אבל לתת גיבוי להצעות החברים, ולסיים כל ויכוח בצורה חברית. בא ראשון לעבודה, הולך אחרון, מלווה אישית כל טכנאי שנקרא לעבוד בלילה, מכין לו קפה ונשאר איתו עד לסיום העבודה. אבי סחף את האנשים אחריו בזכות החום, ההומור, הדוגמא האישית והדיבור בגובה עיניים. 

מאחורי הביצועיסט האולטימטיבי הייתה גם שובבות נעורים, ואהבה לטיולים ולחברותא. אבי אהב לארגן את הלוגיסטיקה לטיולי אופניים וג'יפים, ולהכין לחבר'ה ארוחת ערב מושקעת בסוף היום, גם הרבה אחרי שמחלתו הערימה קשיים ניכרים.

אבי חי עם מחלת הפרקינסון 23 שנים, והתמודד איתה בדרכו האופיינית. הוא החליט לחיות עם מה שיש, להמשיך לעבוד ככל שיוכל. בהתאם למגבלות המתגברות, מצא תפקידים חדשים בהם יוכל להביא תועלת. ראשית, עבר

לתפקיד תמחירן בדפוס. אחר כך התנדב להיות רכז חדר אוכל. בהמשך סייע לרכזת התרבות בארגון אירועים כמו ט"ו באב, אירוע ללקוחות הדפוס והפקות של הצגות מקומיות.

עם ההחמרה הגוברת נאלץ אבי להשלים עם כך שלא יוכל יותר לעבוד. הוא שמר בעקשנות על אימוני ספורט ועל קשרים חברתיים. במיוחד אהב לשבת עם החברים בחדר האוכל. הנחישות והאומץ האישי, יחד עם היכולת של אבי לקבל עזרה ולהשאר בגובה עיניים, רתמו חברים להשתתף במאמץ וללוות אותו בהליכות סביב הקיבוץ ובחדר הכושר. אבי המשיך להיות אופטימי. הוא הקפיד ללכת לכל האימונים שלו, ומדי פעם חשב שהוא לא עושה מספיק...

אבי תמיד היה איש משפחה מעורב ואכפתי. גם בימים שעבד שעות ממושכות היה חוזר בערב, משתתף במקלחות, הכנת ארוחת ערב, השכבות, וחזרה לעבודה. אהב לצאת לבילויים משפחתיים, טיולי ג'יפים בצפון, טיולי שבת במדבר ונופשונים. בארוחות שבת משפחתיות נהג לבשל משהו חדש שהמציא או בחר מתוך קלסרי המתכונים המסודרים שלו. אבא מסור, יועץ עדין וחכם, סבא אוהב ומעודכן. הקשר המשפחתי החם, והתמיכה הקשובה והיציבה היו לאבי עוגן של הנאה ושמחה.

אבי הותיר אחריו שלושה ילדים - טל, אמיר וליאור, וחמישה נכדים שלא זכו להכיר את אבי במלוא פריחתו. הקיבוץ כולו שותף לאבל על איש מיוחד, אוהב אדם, אהוב על כולם, ומעורר השראה.