לאה חוטר ישי
לאה נולדה בנגוז'נקה, כפר קטן בפולין, שבו
חיו משפחות יהודיות ספורות. בת שלישית להוריה -
ישראל והניה ויינשטוק - שהיו
ציוניים, ושאפו לעלות לארץ ישראל. כילדה סבלה מיחס אנטישמי, ובבית הספר ילדים
צעקו: "ג'וד, לכו לפלשתינה"! לאה ואחיותיה נהגו לענות: "אנחנו רוצות לעבור לפלשתינה". ואכן,
עוד בפולין למדו היא ואחיותיה עברית בבית ספר יהודי.
לאביה הייתה חנות מכולת, ובעיירה הסמוכה
גרו הסבים והדודים. באמצע שנות השלושים החליטו הוריה לעלות, אך נתקלו בקושי להשיג
סרטיפיקטים. עם עליית היטלר לשלטון היה ברור שתפרוץ מלחמה. אחיו של האב שעלו ארצה
לפניו השתדלו למענו, והסרטיפיקט המיוחל הגיע לבסוף. אבי המשפחה עלה לבדו, ומצא
מקום עבודה בפתח תקווה, כחצרן בבית חינוך לילדי עובדים. לאחר מכן- שמונה חודשים לפני הפלישה הגרמנית לפולין
ב-30.1.1939, הצטרפה שאר המשפחה. לאה הייתה בת 12, ושמחה מאוד לעזוב את הכפר, שאותו
ואת תושביו שנאה. מאוחר יותר סיפרה: "זה לא
מקרי שאני לא זוכרת את השפה הפולנית".
המשפחה התגוררה בצריף בחצר בית ספר.
התנאים לא היו משובחים, אבל הקליטה הייתה מוצלחת. כיוון שלמדה עברית בפולין – אחרי
שנה וחצי חשבו כולם שהיא ילידת הארץ. בהמשך עברו לכפר מעש, שם היה למשפחה משק קטן,
בו גידלו תות שדה. לאחר יום לימודים קטפו וארזו תותים ולמחרת בבוקר האב מכר אותם
בשוק. נראה כי שם נטמנו הזרעים שהפכו את לאה לאשת עבודה חרוצה ומסורה לאורך כל
חייה. לאה למדה בבית חינוך לילדי עובדים והייתה הבת היחידה מבין חמשת התלמידים שניגשו
לבחינות. בסיום הלימודים זכתה בסטיפנדיה – מלגה, ונרשמה לבית הספר החקלאי בגבעת
השלושה, שם שילבו לימודים ועבודה. לאה ואחיותיה היו חברות בסניף הנוער העובד בכפר
מעש, ושם התחנכה להגשמה בקיבוץ. כשאחותה אשתי עברה לחוות לימוד החקלאית, ובהמשך
להכשרת "בארות" במעוז חיים, לאה
נהגה לנסוע לבקרה וקינאה בה. בתנועה כל הזמן דיברו על הגשמה, והיה לה ברור שתצטרף
ל"בארות" ותהיה חברת קיבוץ.
בספטמבר 1947 הצטרפה לקבוצה בגדרה. לאה
סיפרה:
"הייתי
צעירה בגוף וברוח, התחברתי מהר לאנשים".
כשביקשו מתנדבים לעבור לנחביר – התנדבה והגיעה לשם שנה לאחר העלייה על
הקרקע. כשהמצרים הפגיזו את נחביר, סייעה לבוכסי, שהיה אחראי על הקשר בין העמדות.
לימים סיפרה "הייתי צעירה, לא היו לי ילדים ולא פחדתי. במלחמות הבאות זה יהיה
שונה".
חיים ולאה הפכו לזוג לאחר ששובצו לעבוד
יחד בכביסה ידנית של בגדי העבודה בפיילה ענקית. תוך כדי קרצוף ושפשוף שרו יחד,
וחיים לימד את לאה שיר חדש: "זמר לספינה" (המוכר יותר כ"שקיעה
נוגה"). הם המשיכו לשיר ולשוחח - והשאר – היסטוריה. בני הזוג התחתנו
בל"ג בעומר 1949 בחצר ההורים בכפר מעש. השכנות אפו עוגות והאורחים ישבו ושרו.
למחרת חגגו על גג בית הוריו של חיים, בהשתתפות אורחים וחברי בארי.
לחיים ולאה נולדו חמשת ילדיהם – גיל,
אורי, עדה, אמנון וזיוה. כולם גדלו בלינה משותפת, בהתאם לתנאים ששררו אז, ולתפיסה
האידיאולוגית. למרות התנאים הקשים - עבור לאה זה היה טבעי, או במילותיה: "אף פעם לא התלוננו. רצינו לבנות את המדינה
ואת הקיבוץ". לאה וחיים גידלו חמישה ילדים ולאורך השנים גם ילדים מאומצים,
וכולם הסתדרו היטב אחד עם השני. "שעות הילדים" עברו בנעימים, בשבתות טיילו
באזור, ולאה השרתה אוירה נינוחה ומקבלת.
עם המעבר לבארי עבדה לאה בגן הירק, ואהבה
זאת יותר מכל מקום עבודה אחר לאורך חייה. אך להעדפות שלה לא היה מקום: לאה תמיד
נענתה למה שנדרש, מתוך הזדהות והשלמה עם צרכי הקיבוץ. ראתה את עצמה כעובדת יצרנית
צנועה, שלא דורשת לעצמה דבר. לאורך השנים עבדה בבתי ילדים, ב"מחסן
הילדים" (אותו גם ריכזה) וב"מחסן החברים", בבישול – ולבסוף בדפוס,
שם עבדה במסירות עד הפנסיה ואף זכתה בפרס העובד המצטיין. בהמשך התמידה להתייצב
לעבודה בבית איריס, מתוך אותה רמת מחוייבות – להיות פרודוקטיבית. רק על דבר אחד
הרגישה החמצה: על כך שלא יצאה ללימודים.
חייה של לאה שזורים בכאב על אובדן הבן
אורי. אורי נפל במלחמת יום הכיפורים בקרב החווה הסינית. במשך חודשים נחשב נעדר,
ובני המשפחה נעו בין דאגה עצומה לתקווה שהוא שבוי. לאה הייתה קמה בלילות לפתוח את
הדלת לאורי שאולי חזר, וחיים היה עוצר בה. לאחר מספר חודשים קיבלו הודעה שהוא
נהרג, שהתבססה על זיהוי שגוי. נערכה לוויה בקבר אחים בקריית שאול – אירוע שהיווה
טראומה בפני עצמה. בהמשך זוהתה גופתו בבית הקברות הזמני ב"גבעת שולה",
ואורי הובא למנוחות בבארי. למרות הכאב העצום, סיפרה לאה, "החלטנו שאנחנו
חייבים להמשיך לחיות עבור הילדים". את הכאב שמרו לעצמם, לא בכו בפני הילדים,
וגם לא ביטאו את אבלם כלפי חוץ.
בשנות הפנסיה הקפידה לאה לשמור על גוף
ונפש בריאים: לצד העבודה בבית איריס התאמנה בחדר הכושר, נסעה להרצאות ב"נווה
אשכול" ובמכללת ספיר. קראה הרבה ופתרה אינספור תשבצים כדי לשמור על צלילות.
קראה עיתונים והתעניינה בנעשה סביבה. אהבה את ביקורי הנכדים והייתה סבתא אוהבת
ומפנקת ל-12 נכדיה ו-20 ניניה.
בשנתיים האחרונות, עם פטירתו של חיים,
זכתה לאה לטיפול מופלא מידיה של מאי לין – נרקם ביניהן קשר של אהבה, ומאי לין
טיפחה ופינקה את לאה כפי שאף פעם לא הרשתה לעצמה: לראשונה בחייה היא הייתה במרכז.
בשבועות האחרונים חלה התדרדרות. מצבה
הבריאותי לא אפשר לה להמשיך לרקום, עיניה נחלשו והיא לא יכלה להנות מקריאה
ותשבצים. היא לא רצתה ללכת לבית איריס, משום שהרגישה שאין בכך טעם אם היא לא
מועילה. ניכר בה שהיא עייפה, וזקוקה למנוחה. בני המשפחה התכנסו סביבה כדי ללוות
אותה בימים אלה, עד למנוחתה האחרונה.
יהי זכרה ברוך
