רייך יצחק (איזי) 3.3.1927 - 28.4.2001  

קורות חיים:  

 

כשאיזי נולד אמרו לאמא שלו בבית החולים שהילד או גאון או מפגר, אבל בכל מקרה לא כדאי לקחת אותו הביתה. הוא נולד בברלין ב-1927, וחי שם עד גיל שש. אז שמעה אמו את היטלר באחת מאסיפות הרחוב, והחליטה שכדאי לעזוב את גרמניה ולהצטרף לאותו חלק מהמשפחה שכבר היה בארץ ישראל.
המשפחה דאגה לסרטיפיקטים, ואיזי עם אחיו, אחותו והוריו הגיעו לנשר. אביו היה חזן, אבל התקבל לעבודה בבית החרושת למלט, וכך היה להם כסף לבנות צריף בשכונה. איזי למד בבית הספר לילדי העובדים, והיה בורח מהחלון כל פעם שהמורה היה קורה לו יצחקל'ה.
בבית אהבו לשיר, במיוחד בשבתות אחרי הצהרים. הבית היה דתי, בבר המצווה עלה איזי לתורה ושר את ההפטרה, קיבל טלית ותפילין, וגם ילקוט לבית הספר. מיד אחר כך הצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד, ואחרי 10 שנות לימוד עבר לבית ספר טיץ ביגור. הוא הלך באופן עצמאי להכשרה בקיבוץ גבעת חיים, וכשההכשרה התפרקה, הצטרף לקבוצה במעוז והספיק להגיע בדיוק כשעברו לכפר סאלד, לקבוצת "הסוקלים".
בקושי קיבלו אותו ואת במיק, כי היו צעירים בשלוש שנים מהחבר'ה.
אחרי האיחוד בין גרעין הנוער העובד לגרעין הצופים, עברה הקבוצה לגדרה. איזי היה בחבורה שנשלחה לעבוד בסדום. הוא היה רק בן 17, וחברת האשלג היססה לקבל אותו לעבודה. בסופו של דבר עבד שם שלוש שנים. הוא ובמיק עסקו גם בהטמנת נשק במערות הר סדום.
באותם ימים היה אפשר להגיע לסדום רק בהפלגה דרך ים המלח. לכן היו עובדים חודש שלם ברציפות, ואחר כך חוזרים לחופש בגדרה. באחת החופשות ראו את שרה, מהבנות של הצופים על המרפסת למעלה, ואיזי אמר לבמיק: אתה רואה את זאת עם המשקפיים? זאת בשבילך. מאחר ושרה הייתה צריכה שאיזי ישחיז לה את הסכינים של הבציר, העניינים הסתדרו אחרת.
איזי היה עולה לבית הוורוד ושר "הוי וי שורל'ה, די מאכסט מיר אופצילוכעס" וממשיך בלה-לה-לה.
הם התחתנו ב-48, במסעדת הפועלים של נשר, כי בקיבוץ לא היה נהוג לעשות חתונות.
השידוך, אגב, לא עבר בלי תקלות. ההורים של שרה לא היו מרוצים כי היא הולכת להתחתן עם משפחה גליציאנרית, ואמא של איזי לא הייתה מרוצה כי לאמא של שרה הייתה שחפת. ובכלל, עד היום נהוג להגיד שאם מישהו במשפחה לא בסדר, זה בגלל שההורים של איזי בני דודים.
אחרי העליה לקרקע, איזי נשלח לקורס מורס של ההגנה. הוא ורינה הקימו תחנת אלחוט בנחביר.
במאי 48 עבר לניר עם, ולקראת  סוף המלחמה ירד דרומה עם מבצע "עובדה" ונכח בטקס הנפת הדגל של "אום רשרש", אילת. אחרי שהשתחרר מהצבא, היה חשמלאי עד שהחליף את ארקה בריכוז הקניות למשך שנתיים, ואחר כך נכנס לעבוד בכריכיה של הדפוס. זה היה רומן אחרון וממושך, הדפוס היה באמת הבית שלו. איזי התגאה שהוא הותיק ביותר שעבד בדפוס ברציפות. שנים רבות היה "בא כח", יצר קשרים מיוחדים עם הלקוחות, והיה חבר של כולם עוד לפני שעשה עסקים; פוליטיקה, מפלגה, בדיחות, ומתיחות בין אנשי השיווק. למרות שהיה מנהל את בית הדפוס וידו הייתה בכל, היה שומר על קשר יומיומי עם כל הבנות בכל מקום שהיו, ועם המשפחה בצפון. אחרי הכל, היה הגבר היחידי בבית במשך הרבה שנים.
צביה נולדה ב-49, ובגיל תשעה ימים עברה מגדרה לבארי. רונית נולדה בבאר שבע        ב-53, והדס נולדה בקיבוץ סעד. איזי סיפר שמרים אמרה לו: מזל טוב, זה אותו דבר, אחרי שנולדה ענבל, איזי היה אומר שיש לו שלוש בנות ובת.
הגאולה באה שנים מאוחר יותר, עם הבן של הדס, ואחריו שני זוגות תאומים. איזי היה הורה תובעני ומשקיען, דואג שהבנות ובני הדודים ילמדו לשחות, לוקח את הבנות לכל מחזמר חדש, מלמד לשיר ומלווה לאימוני נגינה, אבל אם הדס הייתה שרה שיר קשה כמו "קומו תועי מדבר", איזי היה אומר "מה שאתן לא יכולות אל תשירו".
מוזיקה הייתה אהבתו הגדולה. מוסיקה קלאסית, חזנות, שירי ארץ ישראל, שירי מקהלה. הוא למד לנצח בעצמו, ורק מגיל מאוחר יותר הלך לקורס ניצוח מקהלות. בשום דבר לא היה פרפקציוניסט, חוץ מאשר בזה. פסח, אחד במאי, תזמורת מנדולינות, מקהלת בית הספר ומקהלת חברים, מקהלת הקיבוץ המאוחד ומקהלת אשכול. גם בימיו האחרונים היה עוד שר עם הבנות.
איזי אהב את הקיבוץ ואולי לא פלא שכל בנותיו עדיין קיבוצניקיות. למרות שנהגו לצחוק עליו, נשאר אידיאליסט אמיתי, ולוקל-פטריוט גאה, איש מגזע הענקים שהקימו את המקום הזה, והפיחו בו חיים וצחוק. או, במילים שאיזי עצמו היה אומר: "פעם גרתי ליד בית הקברות, ועכשיו אגור ליד הבית".

 

יהי זכרו ברוך


גלריית תמונות