קראוניק יוחנן 14.3.1927 - 22.2.1997

קורות חיים:  

 

יוחנן חברנו, האיש הצנוע והטוב הגיע אלינו לפני 40 שנה מצ'ילי הרחוקה. ציוני יחיד במשפחתו. ששילם מחיר יקר של ניתוק מאחיו, כדי להגשים את חלומו – לחיות בישראל ובקיבוץ.
יוחנן נולד בצ'ילי ב 1927 למשפחת מהגרים ממוצא רוסי.
אבא של יוחנן עסק במסחר בכל רחבי המדינה.
במשפחה, שמצבה הכלכלי היה טוב, גדלו 6 ילדים.
ליוחנן יש בצ'ילי 4 אחיות ואח.
יוחנן למד בביה"ס היהודי ואחרי הלימודים סייע לאביו במסחר. אחרי שגמר את לימודיו התגייס לצבא למרות התנגדות קשה של הוריו. כמעט שנה לא היה לו קשר עם בני משפחתו. אחרי השרות הצבאי, הצטרף יוחנן לקבוצת צעירים, חניכי תנועת נוער שהתארגנו לעלייה לארץ. ההורים התנגדו מאד לחלום הציוני של יוחנן. אבל הוא לא ויתר. ההצמדות העיקשת למטרות שקבע לעצמו אפיינו את יוחנן תמיד. בלי ידיעת משפחתו וביחד עם בני קבוצתו, עשה דרכו באונייה לישראל ולבארי.
בבארי, הקבוצה הזכורה לנו בשם "שחם", הייתה כאן בשנת הכשרה. חבריה למדו עברית ועבדו ואחרי כן נפוצו לכל עבר, רק יוחנן דבק בנו, באהבה, ונשאר.
באותה תקופה הגיעה לבארי רגינה, בעקבות זהבה בתה. יוחנן ורגינה התקשרו והקימו את ביתם המשותף. יוחנן, בדבקות ועקשנות, מפתח את הקשרים עם ילדיה של רגינה שלא בקלות מקבלים את השינוי. רחלי ואריק נולדים וגדלים, הבית הופך להיות מרכז חייו של יוחנן, והוא האיש עליו כל המשפחה נשענת.
את דרכו בבארי התחיל יוחנן בדיר ובמטעים, אבל בשבילנו, יוחנן זה המטבח שלנו. שלושים שנה יוחנן במטבח, הוא זה שפותח את הדלתות בכל בוקר, הוא יודע איפה מונח כל דבר. מי לא עבר שם ב - 30 השנים הללו, מצעד של אקונומים, טבחים וטבחות ורק יוחנן – שם, תמיד – חרוץ, עיקש ותמיד מחייך.
שלוש פעמים זכו יוחנן ורגינה להתראות עם בני המשפחה בצ'ילי – יוחנן לא מודיע מראש על בואו כדי לא להטריח. הפגישה הראשונה: אחרי 25 שנה שלא התראו, יוחנן בלווית רגינה מופיע ככה פתאום בחנות של אחותו בסנטיאגו. התרגשות שלא תתואר, שמחה גדולה, מי שירצה יוכל לעשות מזה סרט... יוחנן תמיד חלם לטייל ככה סתם בחו"ל אבל כל פעם שהגיע לזה – החליט לבקר את המשפחה.
לפני כ-5 שנים מרגישים החברים בעבודה שמשהו קורה. הם מודאגים, יוחנן נח מידי פעם, משהו אינו כשורה. יוחנן לא מגלה דבר, גם לא לבני המשפחה.
כדי להביא אותו לבדיקה היה צורך לשקר לו.
מצבו היה רע והוא נותח מיד. אחרי הניתוח יוחנן זכה ל-5 שנים טובות, עבד ונהנה מהחיים, עד לפני מספר חודשים. שוב, בקושי סוחב אבל לא נשמעת מפיו כל תלונה.
לכשהגיע סוף סוף לבדיקה, והתבררה חומרת מצבו, הרופאים ידעו אותו שאין מנוס מניתוח נוסף.
יוחנן החליט ללכת לניתוח למרות הסיכון.
"אני רוצה לחיות" אמר לרגינה.
בעדינות וברמזים הכין את בני המשפחה לאפשרות הקשה. דברים שצריך לעשות בבית, דברים שצריך להעביר לנכדים. בענווה ובשקט כהרגלו, בלי שום תלונה.
גם אחרי הניתוח שממנו לא התאושש, יוחנן שומר על החיוך שלו בכל פעם שבני המשפחה לידו.
ליוחנן היה חשוב להקנות לילדיו את דרכו בחיים. אריק אומר שתמיד רצה להיות שמח וחזק. מי שהתלונן על עייפות נשלח לישון במיטה. לא רצה לשמוע קיטורים מסביבו, לא קיבל מצבים של חולשה ולא אהב רחמים עצמיים.
הילדים אומרים שיוחנן לא היה מסכים לחיות כאיש חולה ואם היה יכול,היה בוחר במוות עכשיו . המחשבה הזו עוזרת למשפחה בימים קשים של פרידה.
ביחד עם חברינו, רגינה, רחלי, אריק, זהבה, ומאיר, הנכדים ובני המשפחה, אנו נפרדים ממך היום יוחנן, בצער ובכאב.

 

יהי זכרך ברוך.
 

גלריית תמונות