אבני ירדנה 15.6.1927 - 9.11.1994  

קורות חיים:  

 

ירדנה – חברה, אשה, אמא וסבתא – היא הייתה כאן תמיד מהיסודות ממש, מההתחלה. סיפור חייה האישי שזור בסיפור הקמתה ופריחתה של בארי. ירדנה נולדה בתל אביב הקטנה, משפחת אביה, חיים ליפשיץ, משפחה ותיקה ואחוזה בעלילות הקמת המדינה שבדרך. סבא של ירדנה גר ביפו והיה בעליה של הספינה העברית הראשונה: "החלוץ", ואבא של ירדנה היה רב חובל של הספינה וממקימי נמל תל-אביב. בין ירדנה לבין אביה וסבה היה יחס חם ואוהב. ברבות הימים תספר לנכדיה: "כשיצאתי להכשרה הגשמתי את מה שסבא לימד אותנו – בניין הארץ והציונות"...

ואכן, ילדונת קטנה הייתה במושגים של היום כשהחליטה לעזוב את הבית. אבא היה בבריגדה ואחר כך נפל בשבי, לירדנה היה קשה בבית ויצאה ללמוד ב"משק פועלות" שבשכונת בורוכוב. שם הכירה את סניף הנוער העובד שהצית בה את השאיפה לצאת להכשרה. ירדנה הגיעה להכשרת מעוז, ילדה בת 14, קטנה, אבל גדולה. בגן-הירק של מעוז חיים פרשה עליה חסותה אישה גדולה וחמימה, נסיה. נסיה שניהלה את צוות העובדים ביד רמה ותקיפה גילתה כלפי ירדנה חום ואהבה וירדנה זכרה אותה בגעגועים, תמיד. בהכשרה ירדנה פרחה. החברים היו לה לבית. שם הכירה את שמואליק, "שמואל" בפיה, ויחד עברו לכפר סאלד ועבדו שם בסקילת הקרקע. בעבודה הקשה ובשמש הקופחת נזכרת ירדנה שוב, על ערש חוליה. ב-1944, בתחילת החורף מגיעה כל הקבוצה לגדרה, ירדנה עובדת במשק בית במושבה אצל משפחת גושינסקי במשק פטר. המשפחות בגדרה מוקירות את עוזרת הבית החרוצה ורוצות בה שוב ושוב. שמואליק וירדנה נישאים בגדרה. החופה בת"א, ובגדרה של אז, החברים נאספו בחדר-האוכל הזעיר מסביב לבקבוקי בירה שהביא אבא של ירדנה. מקרר לא היה ושתיית הבירה עוררה דחייה בקרב חניכי תנועת הנוער, ששרו כמה שירים וזהו. למחרת היו כולם בעבודה. בעת העלייה לנחביר ירדנה הייתה הרה עם אמוץ. שלוש שנים עברו על חברי הקבוצה כשהם מפורדים, חלק בגדרה וחלק בנחביר.

גם ירדנה ואמוץ ניתקו משמואל למספר חודשים בתקופת מלחמת השחרור. ב-1949 מתאחדים כולם על אדמת בארי. כאן נולדת אדווה שזכתה להיות התינוקת הראשונה שנולדה בבארי. על לידת אדווה סיפרה ירדנה, שכאשר חשה שהלידה קרובה הלכה למוסך שם היה דן אבנד ז"ל עסוק בתיקון המכונית היחידה שהייתה במקום. דן הוריד את המכונית מהג'קים ומבלי שהרכיב את הדלתות נסע עם ירדנה לרחובות. ב-1951 ירדנה נשלחה ללמוד טיפול בתינוקות אצל ד"ר נסאו בעפולה. הד"ר היקר לימד את ירדנה ואת כל הדור ההוא מה שלימד, וכולנו זוכרים היום את הדברים: הנקה לפי השעון, רחיצת התינוקות, הניקיון וריח הליזול. ניר נולד וירדנה המשיכה בעבודה בבית התינוקות עד הולדת בנה הצעיר ערן. השיטות של ד"ר נסאו לא התאימו כבר וירדנה הפכה למספר שנים למחסנאית ילדים. אחרי כן עברה לדפוס. התחילה באיסוף ידני והמשיכה במכונות האיסוף החדשות. ירדנה הייתה תמיד בעבודה, חרוצה ואכפתית. ריח הדפוס נסח בה מעין שכרון, אהבה את המקום ואת העבודה. בצד העבודה מצאה ירדנה תחביב שהיטיב לבטא את המרץ שלה ואת רצונה לדאוג לאחר – הצעדות. צעדת ירושלים, התבור, הכינרת – בכל צעדה ירדנה משתתפת ובכל בוקר מעירה את המשפחה עם הקפה וארוחת בוקר לכולם.

הפרק הבא בחיים: להיות סבתא. הבית שלא הספיק להתרוקן מלא שוב וירדנה במרכז, הייתה מאושרת בנכדיה וקשרה איתם קשר חם. כל חייה הייתה אשה של בית. שמואליק בתפקידים – בחוץ ובבית – והיא, לא באור הזרקורים, אך בשותפות מלאה בדרך שלה בנוכחות חזקה – ברקע.

תמיד נראתה צעירה מגילה, אשה נאה בפנים גלויים, בתספורת קצרה. הזמן בקושי נתן בה אותות, לפני 4 שנים התגלה הגידול הראשון. ניתוח ורגיעה של שלוש שנים עד התפרצות לפני שנה. ירדנה התמודדה עם מחלתה באומץ שעורר בנו השתאות. לא נשארה בבית, עבדה ככל שיכלה, באה לחדר אוכל, למועדון ולערבי תרבות, דוקא בשעת מחלתה היה לה חשוב להיות בין הבריות, לא להינתק מהחברים. גלויה עם מצבה, לא הקימה חומה בינה לביננו. שלום לך ירדנה, הפרידה עצובה כל כך, הסבל הנורא של אחרית ימייך – תם.

 

יהי זכרה ברוך


גלריית תמונות