יצחקי שלומית
4/1/29 - 24/9/08
יצחקי שלומיתקורות חיים:

שלומית נולדה בקיבוץ עין-חרוד שלרגלי הגלבוע בתאריך 4.1.1929, ומאז, כל חייה הרגישה קשר עז למקום הולדתה. לאחר לידתה חלתה אמה ואחת מחברות הקיבוץ הניקה אותה עד שהאם התאוששה ממחלתה.

האם עבדה ברפת ושלומית הקטנה היתה מתלווה אליה, כשהיא עטופה היטב בסל קטן, שהונח בתוך אבוס ריק. כך ספגה שלומית, כבר מראשית חייה את המראות והריחות של הקיבוץ.

הוריה נפרדו עוד בילדותה ושלומית נשארה עם אמה בעין-חרוד. אביה עבר לגבעת-ברנר, ולמרות המרחק הרב מעין-חרוד, שמרה איתו על קשר הדוק. בשבילה הוא היה תמיד מהאנשים המשמעותיים ביותר בחייה.

בעין-חרוד היה נהוג שילדים בהגיעם לגיל בית- הספר, עוזבים את הלינה המשותפת, ועוברים לגור בבית-ההורים. רגעים קשים עברו באותה תקופה על המשפחה הקטנה.

הימים היו ימי המאורעות של 1936, ויריות מהצד הערבי נורו בעמק לכל עבר. שלומית שהיתה בת יחידה וגרה עם אמה, מצאה את עצמה לא פעם בבית לבדה, בזמן שאמה היתה בישיבות הקיבוץ. כשהכדורים ממשיכים להתעופף בסביבה, היא קיוותה שהסדין בו כיסתה את עצמה, אכן חסין בפניהם.

לא רק מאורעות קשים חוותה בילדותה, היו גם ימים יפים של ילדות בקיבוץ שבעמק, לימודים מרתקים וחוויות. שלומית היתה תלמידתו הנאמנה של המורה משה כרמי, ודרכו למדה להכיר את הארץ על כל גווניה ולאהוב אותה.

בגיל 14 נכנסה יחד עם כל חבריה לכיתה, לשורות ההגנה. הכניסה היתה מלווה בטכס מרשים, לאחריו קיוותה להתגייס לפלמ"ח, אך לאכזבתה היא לא התקבלה אליו, מאחר שסבלה מבעיות גב. בזמן שחבריה התגייסו, היא נשארה בקיבוץ, כבת של רפתנית זה היה אך מובן שתתן שנת שרות ברפת.

 

 

לאחר שנה יצאה שלומית לעבודה בנוער-העובד ביפו, שם הכירה את אהרון, מי שיהיה בעלה ברבות הימים. שנה נוספת עברה, ושלומית יצאה להגשים את חלום חייה – לימודים בבית-הספר הצבאי לאחיות, בבית-החולים תל-השומר.

לצבא התגייסה בתור אחות ועשתה שנת שרות בבית-ההבראה במורדות הכרמל ובלילות עבדה בהתנדבות בחדר-לידה. עד שנת 1955, הספיקה שלומית ללמוד להיות גם אחות מיילדת, ועבדה בבתי-היולדות בצפת ובטבריה.

ב-10.10.55 נישאה שלומית לאהרון בקיבוץ בארי. אהרון, שהיה שליח מטעם "דרור-הבונים", הפליג עם אשתו מייד לאחר החתונה, למרוקו. שלומית חזרה ארצה בגפה כעבור חצי שנה, לקראת לידתו של בנה הבכור אוֹרי, ובעקבות הלידה שב אהרון ארצה.

לאחר השליחות חזר הזוג לבארי, בדיוק ביום בו  פרצה מלחמת סיני. הקיבוץ היה מלא בחיילים, ושלומית מצאה את עצמה, שישה שבועות לאחר הלידה, עובדת במקלט הרפואי.

במשך השנים נולדו לשלומית ולאהרון גם הראל, יעל והלל.

לאחר המלחמה עבדה שנים רבות כאחות במרפאה, ולאחר מכן בגיל-הרך.

בגיל מבוגר, יחסית, יצאה ללמוד בסמינר הדו-שנתי באפעל, ולאחר הלימודים הקימה בבארי את בית-התינוקות הראשון, שבו גם עבדה בשני מחזורים, ובאחד מהם אף טיפלה בנכדתה נֹעם.

בשנותיה האחרונות עבדה שלומית בדפוס, גם כשהבריאות התדרדרה והכאבים הכבידו עליה, היא הקפידה להגיע לעבודה, עד שכוחותיה לא עמדו לה יותר.

כל ימיה היתה שלומית אישה חזקה ועצמאית ונִחנה בתבונת חיים ובאינטואיציה אנושית מיוחדת.

היתה אישה ישירה ומעשית, אהובה ומוערכת ע"י משפחתה, חברותיה וחבריה, ועל כל מי שפגש בה בשבילי החיים וזכה להכירה.

 

יהי זכרה ברוך.

גלריית תמונות