רייך שרה
6/5/26 - 3/10/08
רייך שרהקורות חיים:

שרה רייך לבית זלודין נפטרה בביתה בקיבוץ, כשארבע בנותיה מקיפות אותה באהבה ומלוות אותה עד נשימתה האחרונה.  סיפור חייה רחוק מלהיות שלו כל כך. מתגלמים בו הקשיים והחלומות של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

שרה נולדה בבית חולים העמק בעפולה, במאי 1926. משה זלודין, אביה, היה בן 17 בלבד כשעלה לארץ בשנת 1912. הוא הצטרף לאגודת "השומר" והיה שותף לאגודת "הרועה" ולהקמת כפר-גלעדי ב-1916. אחרי זמן מה נשלח לעסוק ברכש נשק באירופה, ובמסגרת זו חזר לבקר את הוריו בפולין. שם הכיר את צביה רובינשטיין, והתאהב בה. הם התחתנו בפולין וחזרו לארץ ישראל.  צביה היתה חולת שחפת, אך רצונה בילד גבר על אזהרות הרופאים. המחיר היה כבד: כשׁשׂרה נולדה, היתה אמה חולה כל כך שנאסר עליה להתקרב לילדה.  שרה נמסרה להשגחת מינקת ערביה מכפר שונם. אחד מחברי השומר בא לבקר  ומצא את התינוקת בכי רע, כי הערביה האכילה אותה במי אורז במקום חלב. החברים החליטו לקחת את התינוקת לטיפולן של נשות חברי השומר, בגבעת שייח אברק. לאמה של שרה הותר רק להגיע ולצפות בה מרחוק. כשהיתה שרה בת 10 חודשים נפטרה אימה ונקברה במושבה מרחביה.  כך ארע ששרה גדלה בין משפחות "השומר" עד גיל שנתיים וחצי, אז התחתן אביה שנית ולקח אותה אליו לחיפה.  את כתה א' עשתה  בבית- הספר הריאלי, אך לקראת כיתה ב' עברה לכפר גלעדי כילדת חוץ. אף כי לא היתה לה שם משפחה מאמצת, ושרה זכרה רגעים של בדידות, היא סיפרה באהבה על התקופה: שיטות החינוך הנסיוניות, הטיולים, הביקורים בכפרי הערבים השכנים; טכס בר המצווה בו קיבלו תנ"ך ורובה סמלי. בני כפר גלעדי הצטרפו אל תנועת הנוער העובד  בטכס חגיגי שנערך בחצר תל-חי  ביום י"א באדר.

בגיל 13 חזרה שרה לחיפה, כי אביה רצה שתלמד בבית הספר הריאלי. היא הצטרפה לקבוצת "הדקל" בשבט "משוטטי הכרמל" של תנועת הצופים. למרות חיי החברה הפעילים ומחנות העבודה בקיבוצים, התגעגעה לכפר גלעדי  ולנוף הגליל. בכיתה י"א החליטה להצטרף  - יחד עם לילי ומנוחה - לקבוצת  "הצופים ב'" שישבה בבנימינה, והתאחדה עם קבוצת הנוער העובד  "בארות" בגדרה. שרה סיפרה איך בהתחלה עבדה כעוזרת בית אצל איכרי גדרה, ואחר כך "עלתה בדרגה והיתה עוזרת בית בפנסיון פון ויזל".

שרה היתה בין ארבע הבחורות שעלו לנחביר במוצאי יום הכיפורים 1946. היא הרגישה ברת מזל. את הרגע הזה היא מתארת במילים הגדולות: "אני זוכרת שכל הזמן אמרתי לעצמי שהנה אני ממשיכה בדרכו של אבי.

הוא עזב את ביתו בפולין ועלה ארצה, כדי לכבוש את העבודה והשמירה העברית, ואני, כעבור שנים, גם כן

עולה להתיישבות בנגב ובזה יוצרת עובדה של קיום יהודי בנגב." ביום השני לעליה על הקרקע הגיע מכיוון עזה ערבי רכוב על חמור, הרגיע את השומרים המודאגים ואמר שהוא רק  שליח של משה זלודין, והוא מביא ממתקים לבִתו שרה... ושרה, כדרכה, חוזרת אל הטון המעשי המנצח: "שלושת הימים הראשונים היו גדושים בהרבה חוויות. ההתרגשות היתה רבה והרבה אנשים באו לעזור. כעבור 3 ימים נותרו 30 איש בלבד בלב אזור לא מיושב, ונכנסנו לחיי שגרה".

חיי הקיבוץ הצעיר התנהלו במספר חזיתות: הקבוצה בנחביר, הקבוצה בגדרה, והקבוצה בסדום. שרה חזרה לגדרה, עבדה בבציר, ושם פגשה את איזי שחזר מסדום. עם תום הבציר עבר הרומן לנחביר - איזי אלחוטאי, שרה מחסנאית ועובדת חדר-אוכל. במרץ 1947 הגיעה שרה אל חוף ניצנים, יחד עם מאות אנשי הישוב שהוזעקו למקום שבו עלתה על שרטון אניית המעפילים שבתאי לוז'ינסקי.  שרה היתה בין 700 ה"יהודים מארץ ישראל" שגורשו למחנות בקפריסין, ושהתה שם כחודש.  בפברואר 49, עם תום מלחמת השחרור חגגו איזי ושרה את חתונתם בנשר, שכונת הפועלים ממנה הגיעו איזי וחבריו לקיבוץ.

בקיבוץ הצעיר עבדה שרה כמטפלת תינוקות, ובזכות גישתה החינוכית והידע הרב שלה נבחרה להיות מורה ומחנכת עוד בטרם למדה בסמינר הקיבוצים.  היא אהבה לטייל עם הילדים ולחלוק איתם את אהבתה לטבע, להיסטוריה, לתנך, לסיפורים. במשך 18 שנה היתה מחנכת לכתות דרור, צבר, דגן ותומר-שיזף. אחר כך עברה לדפוס ועבדה בהגהות.

בין ובתוך הדרמות הגדולות של תקומת ישראל בארצו הקימו שרה ואיזי תא משפחתי חם, יציב, מלוכד, מלא הומור, שירה, עוגות שמרים, ובנות.  רק בנות: צביה נולדה ב-49, רונית ב-53, הדס ב-56, וענבל ב-64. גם פרח, הבת המאומצת, היא בת. החמולה המשגשגת היתה מרכז הכובד של שרה ואיזי.  סוף סוף התחילו להופיע נכדות,  ולמרבה הפלא גם נכדים בנים.  שרה זכתה גם לנינה. לכולם היתה שרה בית ובטחון ועזרה מציאותית, עניינית, כאילו מובנת מאליה. ובכל שנה, בחג סוכות, נסיעה משפחתית לאזכרה השנתית של "השומר" בתל-חי. וכל הנכדים, כמו שרה בשעתה, זוכים שם לטכס מיוחד בשנת בר המצווה.

שרה התמודדה עם מחלתה בגבורה מעשית וישירות נטולת סנטימנטים שאיפיינו אותה כל חייה. היא זכתה לחיות ולמות בביתה, בקיבוץ, במדינת ישראל.

יהי זכרה ברוך.


גלריית תמונות