כהן ניב
12/6/61 - 27/6/08
כהן ניבקורות חיים:

אנחנו נפרדים ממך אחרי שנה מלאת ייסורים וכאב. אתה היית גיבור.

גם כשכאב לא איבדת צלם אנוש.

היית לי סמל ומופת לאדם שידע לשאת את כאבו בשקט למרות שהיה קשה מנשוא.

היום אנו נפרדים ממך ועדיין לא קולטים את גודל האובדן.

באת לבארי מלא תקווה ואהבה והקרנת אותם סביבך.

עובדות המרפאה המלאכיות וחברי הקיבוץ הושיטו לך יד חמה ומחבקת.

אתה כ"כ הערכת את זה והיית אסיר תודה.

אזכור אותך בחיוכים של נועם ואהבה.

                                                     אמא

 

ניבי

אמנם זה היה ידוע- זמנך נקצב- "עד שנה" נאמר.

דיברנו – לא הוסתר דבר.

אפילו צחקנו, היה לנו זמן להתכונן והתכוננו.

היה לנו זמן להיפרד ואפילו – בצורה כזאת או אחרת

נפרדנו. ובכל אופן, למרות כל זה- זה היה מפתיע

זה עדיין מפתיע כמו הגיון לא הגיוני

רגע אתה ישנו ואחריו כבר איננו.

ואז ההגיון אומר – עדיף ככה, פחות לסבול.

עד לרגע האחרון ללכת ברגל היית יכול

וזה הרי ידוע, כבר כמעט שנה. והכל נכון... מבחינת ההגיון.

אבל הלב – בהגיון לא מתחשב ובלב – זה כואב

ועולה געגוע ורצון לעוד רגע. עוד דבר שלא נגמר עוד דיבור שלא דובר

עוד קצת לאחוז בידך ללטף את הגבות שתרדם.

נוח, ניבי יקר ואהוב, נוח על משכבך. אנחנו איתך.

                                                    המשפחה.

 

ניבי

מעט שנים, והדרך כ"כ ארוכה ומפותלת. נופל וקם, נופל וקם כאילו ומשהו בפנים התחייב על נפילה במקום על תהילה.

אבל הרי היה שם פוטנציאל לתהילה אז מה או מי בחר בנפילה?

וממעמקי הנפילה – יותר ויותר, עוד ועוד קצת בצבצה התהילה.- ללא הילה,

תהילתו של לב שנפתח כפשוטו להיות הוא עצמו.

השלת את גוף הכאב ותהילתך – לב אוהב.

עוף לך לאן שעפים.

 

            אוהבים.

            המשפחה.        


גלריית תמונות