קלדרון משה 1.9.1956 - 23.6.2005  

קורות חיים:  

 

משה קלדרון, קלדי שלנו, נולד בבית-החולים "דונולו" שביפו, להוריו יצחק ז"ל וסוניה. אח צעיר לתמי. אבא יצחק, דור שביעי בארץ, ואמא סוניה עלתה מבולגריה. המשפחה הצעירה גרה ביפו. כבן חמש היה כשקנה עם אבא כרטיס מפעל-הפיס ובחר במספר הנכון. בכספי הזכייה קנו ההורים דירה בבת-ים. המצב הכלכלי בבית היה טוב. בית-הספר התיכון בו למד, שכן בחוף "מציצים" בתל אביב ומשה בילה עם חבריו הטובים בעיקר בים.
בכיתה י"א עבר לביה"ס של חברת החשמל, שם פגש חברים מתנועת "הצופים" בגבעתיים. לקראת הגיוס לצבא, הצטרף לגרעין "תל-גֵב" בעידוד חבריו החדשים. הגרעין הגיע לבארי לחצי שנת של"ת מוקדם. משה והחברים שלו הִווּ קבוצה מגובשת של שובבים בתוך הגרעין, ובגרעין כבר חשבו לוותר עליהם. זו התקופה בה הכיר לראשונה את רותם. לרותם היתה חולצה משובצת שֶמֹשה מאוד רצה בה ואחר-כך גם התאהב בלובשת החולצה. משה התגייס עם חבריו לטירונות. חייל רזה, בעל כושר קרבי מעולה שֶמָדֵי-הצבא היו תמיד גדולים ממידתו ויצרו לו מראה מרושל. עם הגרעין שרת חצי שנה בהאחזות "גיתית". הגרעין החליט להמשיך את השרות בשריון, אבל משה רצה לשרת בצנחנים, נאבק על זה והצליח. סיכת הצנחנים שקנתה לו אחותו תמי, היתה מחוברת לצווארו תמיד. עם הגרעין חזר לבארי. אהב לרכב ולטפל בסוסים, עבד ברפת והיה מאושר בצאתו עם העדר למרעה.
ואז באה המחלה, מחלת מעיים קשה. משה נתקף לפתע בכאבים נוראים. לבית-החולים הגיע ברגע האחרון ממש. מספר חודשים לא ידענו אם ייצא מהמחלה, עבר ניתוחים והרבה סיבוכים. ההורים עברו לגור בבאר-שבע, לא משו ממיטת חוליו. חברים רבים נרתמו לסייע ומשה חזר אלינו אחרי מספר חודשים, חיוור ורזה עוד יותר. לאט לאט התאושש, טייל בחו"ל, נישא לרותם, אדם הבכור נולד. משה עבד כנהג סמיטריילר עד שנתקף שוב בסיבוכים מהמחלה. שוב סכנת חיים, שוב החלמה ארוכה. עומר נולד וכשגדל מעט, רותם יצאה ללימודים. משה בחר לעבוד כחצרן, כדי שיוכל להיות קרוב לילדים. באותם ימים היה גם סדרן רכב.
את משה איפיינה תמיד סקרנות ואהבה גדולה לקריאת ספרים. הוא היה מנוי נלהב של הספרייה, קרא בקצב מדהים והתלהב מכל ספר חדש.
היה לו קשר מיוחד לילדים ונוער, במיוחד לאלה שבאו לעבוד במקום ללמוד. במקום עבודתו דאג לטפח אותם ולקשור עמם קשר מיוחד. אז התעורר בו הרצון ללמוד.
בשבילו הבחירה בלימודי חינוך היתה ברורה. הלימודים שינו את חייו.
משה חווה תהליך של התפתחות אישית, גילה בעצמו כשרונות ויכולות, הלימודים ריתקו אותו. בתקופה זו נולדה הבת מיקה.
אחרי הלימודים היה מרכֵּז הנעורים בבארי. התקופה הזו זכורה היטב לחניכיו שאומרים "אז היתה חברת נעורים בבארי". משה אהב את העבודה והשקיע בה את מיטב כשרונו וזמנו. הדרך מכאן לבית-הספר "מעלה-הבשור" היתה טבעית. משה היה למורה ואחר-כך למחנך, שהשפעתו על חניכיו מהפנטת. מורה מסוג אחר, ללא תיקים וספרים, שמפתח בכיתה שיחה כנה ומרתקת. מורה שהתלמידים אוהבים לאהוב.
יחד עם עבודתו כמחנך השלים בהצטיינות תואר שני במִנהל חינוכי באוניברסיטת דרבי. איש צנוע היה, וכאשר פגש חברים מהעבר, היה מספר שהוא רפתן בקיבוץ.
היתה בו יכולת מיוחדת להגשים חלומות. חשב על רעיון והפך אותו לפרוייקט, למד את הנתונים וניגש לביצוע. ככה ייבא משוויץ את כלבו האהוב גוטה. ככה הסתער לאחרונה על ניהול הקייטרינג. היה לו חזון, היו לו רעיונות והיתה לו דרך לביצוע. הבית החדש שבשכונת הזיתים, שתוכנן בקפדנות ומילא אותו בהתלהבות בתקופה האחרונה, האופנוע הכחול שטופל ביד אוהבת, הכל היה צריך להיות הכי טוב שאפשר.
איש של רעים וחברים טובים. נאמנותו לחבריו הקרובים היתה ללא גבול, החברים שנוסעים כל יום שישי לים, החברים שזכו לתשומת ליבו, לשיחה, לעידוד. הנערים והנערות שזכו להיות חניכיו, רותם, אדם, עומר ומיקה שנשארו בלעדיו, וכולנו שאהבנו מרחוק, נחסר אותו תמיד.

משה נפגע בתאונת דרכים ביום חמישי אחרי הצהריים בדרך לניר-עם, בעת שעסק בארגון הקייטרינג לחתונה.

אבא של משה, יצחק קלדרון, נפטר ממחלה בשבת בבוקר.

הכאב קשה מנשוא.

יהי זכרם ברוך.


גלריית תמונות