מנדוש, איש יקר!

 

הבוקר, בשעות השחר המוקדמות נפרדו ממך.

כמו בחייך, היית תמיד שקט וצנוע,

כך במותך, עזבת בשקט מבלי להפריע לאיש.

 

לפני שמונה חודשים עם הגיעך ל"נאות בארי"

כבשת את לבם של כל אנשי הצוות והדיירים.

 

אציל נפש היית, נחבא אל הכלים,

חביב, חייכן ומלא חוש הומור.

הקרנת סביבך טוב לב, נדיבות אין קץ ונועם הליכות.

הילדים אהבו אותך כמו אבא,

הם קראו לך איש ההפתעות והמסטיקים.

גאוותך הייתה הקיבוץ הזה והחברים שהיו לך כמו משפחה.

 

למרות שלא תמיד היית בקו הבריאות

סיפרת לכולם באופטימיות רבה ובשלווה

שככה הם החיים, כששאלו אותך "מה נשמע?"

ענית במשפט שהיה שגור תמיד בפיך: "פאסה לה וידה".

 

בשבוע האחרון מצבך החמיר,

מיעטת להתלונן, סבלת את כאבך בשקט.

רק הקמטים שלך שהלכו והעמיקו

סיפרו עד כמה קשה לך.

 

ניסינו לעשות הכול כדי להקל עליך,

אך אתה כבר לא יכולת יותר.

עצמת את עיניך נפרדת מהעולם

כשבפיך מילה אחת "אמא"

 

נוח על משכבך בשלום

ובקש על העולם שלום.

                                    צוות ודיירי "נאות בארי"