מייזנר מרינט 24.6.1935 - 21.9.2006  

מייזנר מרינט
מייזנר מרינט

קורות חיים:  

 

מרינט נולדה בפריז בירת צרפת ב-24.6.1935, להוריה הלן ושמעון קאפי. האוריינטציה בבית המשפחה היתה קומוניסטית והתרחקו מחיי ומנהגי הדת. האב שמעון היה קשור לתרבות היהודית ושימש ככותב פליטונים לתיאטרון היהודי-אידי שפעל בפריז. מרינט גדלה בשנים אלה כבת יחידה יפה ואהובה, וסיפרה שהיתה מפונקת למדי ע"י אמה, איתה היה לה קשר חזק לאורך כל חייה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, נטשו ההורים את פריז, ואת מרינט שלחו להסתתר אצל משפחה נוצרית בכפר. היא זכרה את השנים הללו כשנות ילדות מאושרת. המשפחה הנוצרית קיבלה אותה אל חיקה כבת לכל דבר, טיפלה בה באהבה ובמסירות, טיפחה אותה, היתה לה תסרוקת בקבוקים מושקעת. השלווה והחופש בכפר, השכיחו ממנה את המציאות האכזרית מחוצה לו. כשתמה המלחמה, הוחזרה להוריה בפריז וגילתה שבינתיים נולד לה אח, פיטר, שגזל את תשומת הלב, אליה היתה רגילה עד אז. מרינט זכרה את התקופה הזו כטראומה. ב-1946 החליטו ההורים להגר לאוסטרליה, היבשת הרחוקה והמבטיחה. הם התיישבו בסידני ועבדו בעסקי טקסטיל וחייטות. מרינט בת ה-11, למדה את השפה והשתלבה חיש מהר בבית-הספר, היו לה חברות רבות, עמן שמרה על קשר לאורך כל השנים. באותה תקופה הגיעו גם שמעון מייזנר ואחיו, יתומי מלחמה, מצרפת לאוסטרליה וחיו במלבורן. הקהילה היהודית יזמה ארועים חגיגיים רבים לפליטים ולהמהגרים החדשים, ובאחד מארועים אלה, נפגשו מרינט ושמעון, והחל הקשר ביניהם, שהיה בראשיתו מבוסס על מכתבי אהבה, בשל המרחק בין מלבורן וסידני. מרינט החלה ללמוד עיצוב אופנה, אך לא סיימה את לימודיה. כשהיתה בת 19 נישאה לשמעון. בתחילה גרו במלבורן ואח"כ הצטרפו למשפחה בסידני, שם נולדו גם גלית הבכורה ודני. בעקבות מלחמת ששת-הימים, גמלה בלבם של שמעון ומרינט ההחלטה לפתוח דף חדש בחייהם לעלות ארצה. הם יצאו למסע הפלגה שארך כ-3 חודשים, במהלכו עצרו בצרפת לביקור בני-משפחה והגיעו ארצה, הישר לבארי. לכאורה, קליטתם היתה קליטה טובה. שמעון השתלב בעבודה ובחברה. מרינט נקלטה בשנים הראשונות בעבודה בגן-חצב, עם חנה'לה קריצמן הגננת, ויותר מאוחר כמטפלת של כיתת-חרוב. הילדים השתלבו במערכת החינוך. חברי "במעלה", שהיו בני גילם של מרינט ושמעון, היוו קבוצת התייחסות חברתית, אך את מרינט ליוותה תמיד תחושה שהיא לא הצליחה להתקבל ולהיות מוערכת דיה. לפני כ-3 שנים ביטאה באומץ ובכנות, במפגש של "קיבוץ לומד", את תחושתה על היותה אישה "בלתי נראית". למרות הביקורתיות שהטיחה אז, היו לה שיחות טובות עם הרבה חברים בעקבות המפגש, והיא אמרה שהוקל לה מאוד אחרי ששיתפה את האנשים בהרגשתה. ב-1970 נולדה כנרת הצברית. מרינט ניסתה בכל כוחה ללמד את הילדה אנגלית, אך כנרת התעקשה להשיב לה בעברית, למגינת ליבה של מרינט. גם דני, במסגרת התערותו בחברה, "שכח" את השפה האנגלית. מרינט אהבה לעזור לילדים המתקשים בלימודי האנגלית ונתנה להם שעורי עזר. גם למבוגרים עשתה חוג ללימוד אנגלית וצרפתית. היא אהבה מאוד לקרוא ספרים ובעיקר ספרות קלאסית ועסקה שנים רבות בטיפוח הספריה בשפה האנגלית, ששכנה בצריף החבורות, ומאוחר יותר הועברה לבית הספריות, שם עבדה בימי שישי עד כה, גם כשפרשה לפנסיה. מרינט היתה אישה נאה ומטופחת, חיה בגפה שנים רבות. היא היתה בעלת מודעות עצמית והקיפה עצמה תמיד בחברות. אהבות נוספות היו למרינט, והן: צפיה בסרטים, היתה במשך מספר שנים אחראית על הבאת הסרטים להקרנה בח"א הישן ובבית-העם. אהבתה השניה היתה מוזיקה. בעיקר מוזיקה קלאסית, אבל כמובן גם שנסונים צרפתיים. היה לה אוסף גדול של תקליטים ודיסקים. בשנות ה-80 יצאה ללמוד בסמינר אפעל. היה זה משב רוח מרענן עבורה. המפגש עם אנשים חדשים, הקירבה לעיר ואפשרויות הבילוי בה. היא נשארה באפעל ועבדה במשך שנים רבות בספריה ועזרה במיחשוב הספריה הגדולה שם. היו אלה בשבילה השנים הזכורות לטוב, והיא רכשה לה חוג ידידים חדש. כששבה לבארי עבדה במחסן הבגדים, עד לפרישתה לפני כשנה. היא נהנתה מהחופש שהוענק לה בשנה זו וסיפרה עד כמה היא עסוקה. היא מיצתה את אפשרויות הבילוי, נסעה לסרטים ולמופעים שונים וגם על טיולים בחו"ל לא ויתרה, גם לא אחרי שלקתה בהתקף לב קשה ונאלצה לעבור ניתוח מעקפים בשנת 1996. אמנם השיקום וההחלמה היו קשים וארוכים, אך היא שבה לאט לחיי השגרה שלה. היא טיפחה את ביתה, האסטטיקה היתה חשובה לה מאוד. עם כנרת דיברה על שאיפתה לצאת ללימודי עיצוב פנים, אך לא הגשימה את חלומה זה. כשילדיה נישאו והנכדים נולדו, פרחה מרינט בתקופת סבתאוּת. היה לה קשר אמיץ ומיוחד עם הנכדים. היא אמרה "הנכדים נותנים לי אוויר לנשימה". היא אהבה להכין להם ארוחות שבתיות ומדי פעם היה מישהו מהם מתגורר איתה לתקופת מה. לאחרונה יצאה לטיול בחו"ל עם חברתה מלכה מפלמחים, ועם פרוץ המלחמה התארחה אצלה לכמה ימים דינה חברתה מדפנה שבצפון. בימים האחרונים היתה נרגשת לקראת ביקור חברתה דיטה מאוסטרליה, אתמול ניקתה את הבית לכבודה. על השולחן בביתה היה פתוח הקלסר ובו כל רשימות החברים שחילקה להם שי ובֵרכה אותם לימי-ההולדת וללידת-נכדים, מטעמה ומטעם ועדת חברה. אמש הספיקה עוד להגיש שי ולברך את הסבים הטריים, והנה בא המוות בחטף והיא איננה. כולנו יחד עם בני משפחתה המומים וכואבים. יהי זכרה ברוך.


גלריית תמונות