הן הניה 1892 -  8.7.1990   

קורות חיים:  


בעומדי בפני קברה הפתוח של אמא, ובשולחי בה מבט אחרון בטרם נטמנה באדמה, הדהדו באזני ללא מרפה דברי הפתיחה בהספדו של אנטוניוס כאילו עמדו ברשות ובניתוק מוחלט מהמשך דבריו: "לא באתי לקבור את קיסר. באתי לדבר בשבחו".
בעיני רוחי התמזגה דמותו של קיסר וזו של אמא והיו לדמות אחת; מול רוחי לא ניצב צלמו של אימפרטור, אלה דמות אותה הנחילו לנו כותבי דברי-הימים. איש אמיץ. נחוש ונכון. רחב-לב ומבין. הרי בכל ארגון חברתי נמצא את "קיסר", דמות נערצת אשר בכוח בינתו וסמכותו המוסרית, הוא עמוד התווך התומך במרקם החברתי ומקיים את מסגרתו. אמא הייתה זו אשר השכילה לשמור על אחדות קיומה של משפחתנו המורחבת ולנצור אותה בפני צוק העיתים.
בשעות הרבות שבהן ישבתי סמוך לאמא והרבינו בשיחה על דא ועל הא, נפקחו עיני להבנה עמוקה יותר של משמעות המושג הבוברי "אני ואתה". היות וכל שיחה עמה הייתה בה העשרה פנימית, כעין הפרייה הדדית אשר תמיד התמזגה להרמוניה של הבנה משותפת. וכעת, כאשר עזבה אותי, נותרתי מיותם ומגומד. בנסותי להעלות ולשרטט כמה קווים אשר עיצבו את אופייה העשיר והמופלא מזדקר האפיון שהטביע חותמו עליה יותר מכל השאר: "אהבת העם" כמרכיב ראשי בכל הוויתה. הייתה זו אהבה טהורה וזכה, משוחררת מכל הסממנים השוביניסטים אשר דבקו במושג זה והקנו לו פרוש זר ומטעה. הייתה זאת אהבה והזדהות בלתי אמצעית ומוחלטת של חוויית שותפות גורל עם העם ככלל ורגישות חדה לכל כאב יהודי כפרט. תחושה כה עמוקה של הזדהות יהודית יכלה לצמוח רק על רקע העיירה היהודית אשר הודות לעבותות של אהבה, מסירות ועזרה-הדדית הצליחה להתקיים בתוך סביבה עוינת ומתנכרת. ברצוני להעלות כמה ציוני דרך בהם עברה, שהשתרעו על רצף של 96 שנים ומעלה וחצו יבשות.
היא נולדה ב-1982 בכפר בגליציה למשפחה אמידה למדי על פי מושגי הזמן ההוא. במלחמת העולם הראשונה נהרסה עד היסוד התשתית הכלכלית של משפחתה. ביתם, בית ההארחה וחנות הכלבו הכפרי שהיו ברשות המשפחה, נשרפו ע"י הרוסים הפולשים. גם רכושם בכסף, זהב ותכשיטים שהחביאו בקופת סתר במרתף ביתם – נשדד. המשפחה מצאה מקלט בבית-כנסת של המשפחה ששרד מהתבערה. בנוסף לכך, החרים השלטון הקומוניסטי קצר-הימים, שהתקיים בפולין עד לנסיגת הצבא האדום, את קרקעות המשפחה.
בתקופה זו נישאה אמא, ויחד, בחוסר כל, החליטו לברוח מזיכרונות האימה ולהגר לגרמניה. אבא, שהיה מנהל חשבונות במקצועו, כפליט ונתין זר נאסר עליו לעבוד במקצועו בגרמניה. אי לכך, נאלצו לפתוח חנות לדברי סידקית, אשר במשבר הגדול של סוף שנות השלושים פרנסה את המשפחה בדוחק רב. הורי היו פעילים בתנועה הציונית. בסתר ליבם שאפו לעלות ארצה, אך התקשו בקבלת החלטה נמרצת. האותות הראשונים של הנאציזם שעלו בשמי גרמניה, הדליקו אצלם אור אדום וכבר ב-1932 החליטו על עליה לארץ ישראל. על תחושה של הבנה בסכנת הקיום היהודי בגולה, ובכך הצילו את המשפחה, אני חייב להם תודה. בארץ ניצבו הורי במאבק הירואי להבטיח את הקיום הכלכלי של המשפחה. שניהם לא נרתעו מכל עבודה קשה. אדרבא, הם היו גאים בעבודתם ועל היותם עובדים יהודים. אבא הגשים בכך את חלומו מאז היותו פעיל בפועלי-ציון עוד בנעוריו. על ראיית העבודה כערך עליון, וכצו ומטלה מוסרית, המחייב את כל בני אנוש; על ערך זה שהנחילו לנו גם אבא וגם אמא, אני חייב תודה.
הרצון הפורץ לכתוב ולשוחח על היקר לך מכל – הוא מעבר לצורך בהעלאת זיכרונות, זה הרצון להידבק להיצמד בנאהב שאתה ממאן להיפרד ממנו. לנו, למשפחה המיותמת, רק הזיכרון הוא שנשאר לפליטה; והזיכרון מאמא שאנו נושאים בקרבנו, הופך חלק מהווייתנו. הרי במידה מסוימת כל אישיותנו אינה אלא רצף זיכרונות. במלוא המודעות אני מסוגל לכתוב שאין אפילו קטע, ולו הזעיר ביותר מזיכרון זה, שהייתי רוצה להדחיקו לתהום הנשייה; ואין חלק בחייה של אמא, בכל אשר הלכה ועשתה, שאינני גאה בו. בטוחני שכל אלה שהיכירוה ואהבוה יזכרו אותה אמיצה, נדיבה וחכמה.

 

יהיה זכרה ברוך


גלריית תמונות