צורף אפרים (אפי)
01/09/1933 - 28/10/2007
  • צורף אפרים (אפי)קורות חיים:

אפי נולד בבגדד, בן שני להוריו נעים ונעימה צאייג.

בילדותו הצעירה, עלה אביו לארץ לבדו, והוא נישאר עם אימו ואחיו הגדול בבית המשפחה המורחבת בבגדד.

האם נעימה, הייתה חולת שחפת, והמשפחה המורחבת דאגה לכל מחסורה, ועזרה בטיפול בילדים.

הדודה רחל זוכרת את אפי כילד קטן, נישא בזרועות כל בני המשפחה. אחרי מספר שנים, הילדים והאם החולה הגיעו לארץ בדרך בלתי לגאלית,

כנהוג באותם ימים, ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. התגנבו מסוריה, ועברו בחשאי בגשר בנות יעקב.

המשפחה חברה לאב בחיפה, אולם לא עבר זמן רב, והאם נעימה, הועברה לבית מרפא בצפת - שם נפטרה. אפי, שהיה אז כבן ארבע או חמש, נלקח, יחד עם אחיו הגדול יוסי, למשפחה אומנת, שלא היטיבה איתו, ואחר כך למוסד בתל אביב.

שנות ילדותו עברו עליו ללא משפחה. אפי מיעט לדבר על התקופה הקשה הזו.

אבא של אפי נישא שנית, והקים משפחה חדשה. נולדו עוד אחות ואחים. ברבות הימים, הצטרפו אפי ואחיו למשפחה.

בן 17 התגייס לצבא, ושם היה למה שכולנו הכרנו בהמשך – נהג. אחרי הצבא, הציעה לו רחל - "הדודה", לבוא איתה לבארי.

אפי נענה לה בשמחה, ומאז כל חייו עברו כאן איתנו. בבארי, חבר לבני גילו, לחבורת "במעלה", והיה לאחד מהם. אפי הקים בית עם שמחה'לה. נולדו הילדים: איתן, נעמי, יורם, חָגָי ונרקיס. הילדים זוכרים את אבא הנהג, שנוסע לתל-אביב כרכז קניות, ואחר כך על המרצדס האגדית, שהפכה לטיולית בסיני. וגם את אבא אפי על מגרש הכדורגל, אחד מחלוצי הנבחרת המקומית, מבקיע שערים במשחקים של שבת אחרי הצהריים. "הפועל בארי" נגד פעמי תש"ז, או נגד שדרות, ולפעמים, אחרי המשחק, גם הולכים קצת מכות .

ימי סיני העליזים, עם הטיולים הארוכים, מהם חָזר אפי הביתה עם סיפורים שנשמעו אז, כמו סיפורים מארץ אחרת. העלייה המפחידה לאום בוגמה, הפגישות עם הבדואים ברחבי המדבר, והקור המקפיא של סנטה קתרינה.

דמותו של אפי המשופם ליד ההגה של המרצדס, זכורה היטב לכל ותיקי בארי, וגם לילדים. בחופשים, היה אפי לוקח איתו את מי מילדיו לסיני. אחרי הטיול, היו עושים חזרה: איפה היינו, ולאן הגענו בטיול. עם הולדת הילדים, אפי חידש והעצים את הקשר עם בית אביו בירושלים. ילדים צריכים סבא וסבתא, כך אמר, והיחסים, בזכות הילדים, היו חמים וטובים. למרות שמעולם לא סלח לאביו על ימי ילדותו האבודים, עשה ככול יכולתו, כדי שלילדים שלו, יהיו סבא וסבתא.

לא נישכח גם את "הטוסטוס של אפי". מגיל צעיר למדי, סבל אפי מקשיי בריאות. בימים ההם עוד לא ידענו מה זה קלנועית, ולאפי לא היה נעים להיעזר בכלי תחבורה של קשישים, וכך היה לאיש היחידי בבארי שהותר לו להשתמש ברכב דו גלגלי עם מנוע. לקח לאפי הרבה זמן לוותר על הטוסטוס לטובת הקלנועית.

ומי לא מכיר את "וידאו אפי". מושג מקומי, שמשמעותו - שידור סרטים בערוץ המקומי לבתי החברים. שרות ייחודי שפעל מספר שנים, רק בזכות הדייקנות, ההתמדה ואהבת הקולנוע של אפי, שהביא מבאר שבע, בכל שבוע - סרט חדש.

אפי ושמחה'לה נפרדו. על אפי עברה תקופה עצובה. בהתחלה לא מצא מנוח בביתו החדש. עברה שנה, ונרקמו יחסים חדשים עם פנינה. אפי היה מאושר. היה לו בית מטופח, שאותו המשיך לפתח ולטפח עד ימיו האחרונים. הייתה לו משפחה, נולדו נכדים, והייתה לו אהבה.

לפני 26 שנים, הפך אפי ל"נהג בריאות". זה אומר שהוא לקח אנשים לא כל כך בריאים לבאר שבע, פיזר אותם בקופת חולים, במרפאות חוץ או במכון מור, ואחר כך שתה קפה של בוקר בבית הבירה של צביקה. אחרי הקפה, היה ממלא שליחויות: משכפל מפתחות, מפזר חבילות מהדפוס, אוסף תרופות ומשקפיים, ובדיוק באחת עשרה וארבעים, עבר ליד "הספסל", אסף את הממתינים לו, וחזר ב 12:30 לארוחת הצהריים עם פנינה.

מי לא נעזר בשירותיו הטובים, חברים וענפים, סטודנטים וחיילים. בבאר שבע, הפך לדמות מוכרת. עבר במחסומים של בית החולים כאילו הוא אחד מהצוות. השיג בקופת חולים תרופות שלכאורה אינן במלאי. אפי ידע כל דבר, והכיר כל מקום בבאר שבע, אולי בגלל נסיבות חייו, הוא היה מעין כל יכול, שורד בכל מצב, מסתדר עם אנשים בכל מקום שצריך. בשנים האחרונות, אפי נחלש מעט ולאט. פה ושם ויתר על יום נסיעה לבאר שבע. יותר ויותר השתמש בקלנועית, פחות הצטרף לטיולים עם החברים, ולא נסע יותר לים בשבת בבוקר.

התקופה האחרונה לחייו, הייתה גם הקשה שבהם. אפי נחלש מאוד. הקפיד ככל יכולתו להצטרף אל החבורה במועדון, שיתף מעט במה שעובר עליו, ותמיד אמר שיהיה בסדר, אבל זה לא קרה. שוב לא נראה את אפי, יושב עם פנינה על המרפסת המטופחת, בין ארבע לחמש, שותים בנחת כוס קפה, אומרים שלום חייכני לעוברים ושבים. שלום לעפרך חבר יקר, תחסר לנו, לפנינה שלך, לילדיך ונכדיך עד מאוד

 יהי זכרו ברוך!


גלריית תמונות