חברים נופלים הורים בנים/ילדים יצירת קשר חיפוש אתר בארי
לזכרם - אתר הנצחה של קיבוץ בארי
עופר מונה (מיכל)
עופר מונה (מיכל)
שם משפחה קודם  גורביץ'
 
לידה  2/7/1923
לונדון
 
פטירה   24/7/2017
בארי
הורה של  דובי ז"ל, יהודית ז"ל, אמציה

 

מונה (מיכל) עופר

נולדה: 02.07.1923 נפטרה: 24.07.2017

 

הסיפור המשפחתי של מונה משתרע על יבשות וימים. אביה יוליוס גורביץ' נולד בבקו, בירת אזרביג'ן. כשהיה ילד היגרו הוריו לקנדה. הוא היה ציוני ולצורך ההגשמה למד חקלאות, אך לפני תום לימודיו פרצה מלחמת העולם הראשונה. הוא התגייס לגדוד העברי, שם התיידד עם דוד בן גוריון ויצחק בן צבי. במהלך האימונים באנגליה  פגש את חנה ליבוביץ', לימים אמה של מונה, שנולדה בהולנד.

כתום המלחמה שב יוליוס לקנדה, סיים את לימודי האגרונומיה וחזר לאנגליה כדי  להנשא לחנה. מונה, אחיה מיכאל ואחותה פנינה נולדו בלונדון. אחרי מספר שנים רכש האב משק עופות באיזור קנט. מונה אהבה את חיי הכפר, אך לאחר שחלתה באסטמה קשה הסתבר שהיא אלרגית לנוצות. באין בררה נשלחה ללונדון, לבית הסבים, ולמדה בבית ספר עירוני עגום. למזלה, הסבא היה אוטודידקט רחב אופקים וחילוני, ושיתף אותה באהבתו לספרים ותיאטרון.  בגיל 12 עברה בהצטיינות מבחן ארצי. כך התקבלה לבית ספר מיוחד שהקימו בוגרות האוניברסיטה הראשונות באנגליה, במטרה להכין נערות ללימודים אקדמיים. מונה נהנתה מהלימודים והצטיינה בהם.

בינתיים קיבל  יוליוס סרטיפיקט לעלות ארצה. חנה והילדים הגיעו אחריו, והמשפחה התיישבה בשכונת בורוכוב. מונה היתה בת 13, ובניגוד לאחיה מיכאל לא ידעה עברית. כעבור שנתיים כבר עברה לגמנסיה הרצליה בתל אביב, אך התקפי האסטמה שוב שיבשו את לימודיה. ההורים חשבו שהאקלים בירושלים יועיל לה, ושלחו אותה לבית ידידים. בירושלים סיימה את הלימודים בבית ספר מסחרי. יחד עם חברותיה הצטרפה לחוג בתנועת "הבחרות הסוציאליסטית" והגיעה למחנה עבודה בבית אורן. שם פגשה  את זאב, עולה חדש מאוסטריה שהשתייך להכשרה בגבעת חיים. ההורים ארגנו חתונה צנועה בבית ועד הקהילה בחיפה, ללא שמלת כלה וללא כיפה. מונה וזאב היו בני 20, ונשארו יחד 65 שנה.

הזוג הצעיר גר באוהל בבית אורן.  בריאותה של מונה הדרדרה,  והם חזרו לירושלים. במאי 1945 נולד דובי. שוב חזרו לבית אורן, לנסיון שני. בפברואר 47 נולדה ביתם יהודית, שנפטרה בגיל 10 חודשים. מונה היתה חולה רוב הזמן, ונראה היה שעדיף לשוב לאקלים יבש. בסיועה של רחל ינאית בן צבי שובצו בכפר הנוער בעין כרם ומשם לירושלים. אמציה נולד  ב-1949. באותה תקופה גרו אצלם מיכאל ולאצ'ה, שליוו את בנם אילן ב"הדסה", שם אושפז עד שנפטר. לימים אמרה מונה שזו היתה אחת התקופות הקשות בחייה.

ב-1954, אמר מיכאל לאחותו ש"הקיבוץ מחפש  מישהו להנהלת חשבונות". מונה וזאב הגיעו לבארי וכאן מצאו את ביתם, ובהמשך  אף הביאו את הוריהם. הם נקלטו במהירות. מונה ייסדה את הנהלת חשבונות,  זאב ריכז את הלול, ואחר כך לימד בבית הספר ועבד בדפוס.  דובי בן ה-9 השתלב בכיתת אשל, אמציה בן ה-5 השתלב בגן.  עם זאת, היה ברור שלמשפחה ניחוח אירופי מיוחד. בראיונות לספר "מאותו הכפר" אמרו בני הכיתה: "מונה וזאב היו זוג שלא נפרדו אף פעם. אינטליגנטים ותרבותיים.  הצד הרגשי מאופק, סגנון בריטי. וילדים שמכבדים את ההורים."  

כשפרצה מלחמת יום כיפור היה אמציה בירח דבש באנגליה, ודובי רק חזר ממילואים. שניהם התגייסו. עד סוף המלחמה לא התקבלה ידיעה על דובי, ובאמצע נובמבר הוגדר כנעדר. אמציה חזר הביתה. מונה וזאב נסעו לבית החייל בתל אביב, לחפש את דובי בתמונות השבויים. רק כארבעה חודשים לאחר פרוץ המלחמה הודיע הצבא שדובי נפל  בגשר הפירדאן.   בדרכם הצנועה ביקשו זאב ומונה לוותר על הטכס הצבאי ומטח היריות בהלוויה. הדרך שמצאו לזכור את דובי באופן שיתאים לו היתה תחרות שׂחייה אזורית על שמו.  בהחלטה מודעת  המשיכו למצוא ענין במשפחה, בעבודה, בלימודים, בטיולים בארץ ובחו"ל. 

חיי הקיבוץ התאימו למונה כמו כפפה ליד. היא אהבה את חיי השגרה,  העבודה בהנהלת החשבונות הביאה למיצוי את המיטב שבה: חכמה, מקצועית, עניינית, מסודרת, חרוצה ואחראית. לא יפלא שהתמידה בעבודה עד גיל 80. במקביל, טיפחה את הקן המשפחתי. אמציה הרחיק אחרי אשתו עד לנהריה אך למרות המרחק הצליחו היא וזאב ליצור קשר חם ומיוחד עם הנכדים. מונה הקפידה על חיי תרבות עשירים: במשך 20 שנה השתתפה בחוג תנך (כמובן יחד עם זאב, ולילי חברתה מהנהלת החשבונות). היא יצאה להרצאות ולהצגות, והוציאה חלק ניכר מתקציבה האישי על ספרים, כמו שלמדה מסבא שלה.

עם השנים, החמיר מצבם הבריאותי של הזוג. זאב נפטר ב2008.  למרות הקשיים הצליחה מונה לשמור על עצמאות, ורק בארבע השנים האחרונות נעזרה בטיפולה של דבי, עימה פיתחה יחסי ידידות חמים. 

בשבועות האחרונים הדרדר מצבה במהירות. למרות זאת, שמרה על סקרנותה האינטלקטואלית, ובדרכה האצילית והמאופקת הכירה תודה על כל עזרה שקיבלה. היא לא חשבה שצריך להזעיק את אמציה, אבל הוא שמע דרך הטלפון את השינוי בגוון קולה, ובא מיד. אמציה נשאר לידה חמישה שבועות רצופים, וליווה אותה עד נשימתה האחרונה.

תמו חיים של טעם. יהי זכרה ברוך. 

מזהה  55
העתקת קישור