חברים נופלים הורים בנים/ילדים יצירת קשר חיפוש אתר בארי
לזכרם - אתר הנצחה של קיבוץ בארי
בר-סיני מרים
בר-סיני מרים
שם משפחה קודם  אקשטיין
 
לידה  19/10/1925
אולנוב, פולין
 
פטירה   25/5/2017
בארי
הורה של  אודי, יורם, יוספי, גדעון

 

 

 

 

מרים בר סיני

 

נולדה: 19.10.1925         נפטרה: 25.05.2017

 

 

מרים היתה הצעירה והמפונקת בין שבעת אחיה ואחיותיה, בת הזקונים של מיכאל אקשטיין ואשתו מלכה לבית רייך. המשפחה חיתה בכפר הקטן אולנוב, בין לובלין לקרקוב, ועסקה בסחר עצים. יחד עם גל פליטים יהודים שברחו מפולין, יצאה המשפחה לחפש מקלט בגרמניה התרבותית, והתמקמה בדיסלדורף. האחות הבכורה נסעה לארצות הברית, והאחים הגדולים עלו לפלשתינה. ההורים היו מבוגרים מכדי לקבל סרטיפיקט בזכות עצמם, והיו צריכים להמתין לקבלת אישור עליה על סמך הצהרת הבנים שהם מוכנים לפרנס אותם. בינתיים שהו בגרמניה, תחת אימת המשטר הנאצי שהלך והתבסס. עד סוף ימיה פחדה מרים מכלבים, משום שהזכירו לה כיצד נכנסים חיילי האס אס לבית, לחפש את אביה.

ב-1935 הגיע הסרטיפיקט המיוחל, ההורים מכרו את מעט רכושם ועלו לארץ.  תקופה מסויימת היו אצל בנם הבכור שגר בתל אביב, ובהמשך השתקעו בנשר, שכונת הפועלים של מפעל המלט. שם פתחו מסעדה שהיתה מבוססת על כשרון הבישול הטבעי של מלכה, ועל כח המשיכה של מקרר הגלידה. מיכאל היה יושב ליד הקופה ומתפלסף עם הסועדים, או מצייר את העיטורים לבית הכנסת המקומי. מרים היתה בת 10, עולה חדשה זהובת צמות שלא ידעה עברית, אך היתה חדורה תחושת גאווה לאומית.

כמקובל בנשר, הצטרפה לסניף הנוער העובד ומצאה שם את חבריה לחיים: שמוליק אבני, אביבה סלע, האחיות פיק, מרים מצנע ואיזי רייך שהיו בני דודה. בטיולי השבת על הכביש של נשר, בדרך לדשא של המפעל (לא היו דשאים אחרים) מצאה את אהבת חייה, בוריס בר סיני. הזוגיות שהחלה בגיל 15 נמשכה 77 שנים.  מרים אהבה את חיי החברה, את הטיולים בשבתות, ואת תחושת הבטחון שהעניקו אימוני הנשק והקפאפ, במיוחד על רקע זכרונותיה מגרמניה. בראיונות לספר "שיחת קיבוץ", היא מספרת שמלחמת העולם הובילה אותה למסקנה ש"ההכשרה היא צו השעה". מרים הפסיקה את לימודיה בבית הספר האיזורי ביגור, ויצאה להכשרה במעוז חיים.

התנאים היו קשים. מרים סבלה מהחום, מהמים המלוחים ומהעבודה הקשה. הוריה לא עודדו את רעיון הקיבוץ: אביה היה בעד ציונות אבל נגד סוציאליזם. אבל בוריס היה בעד, והם כבר היו זוג ותיק. מרים נשארה בהכשרה, ונשלחה לקורס אחיות מזורז של שלושה חודשים בבילינסון. כשסיימה את הקורס, הקבוצה כבר "יצאה לעצמאות" ועברה לגדרה. מרים עבדה - כמו שאר החברות - במשק פטר, או במשקי הבית של איכרי גדרה, ואחר הצהריים היתה ה"חובשת".

במרץ 1945 ערכו בוריס ומרים חתונה צנועה בחיפה. בסוף השנה נולד אודי, אחד משלושת הילדים הראשונים של הקיבוץ שבדרך. כשעלו על הקרקע באוקטובר 46 נשארו האמהות והילדים  בגדרה, והגברים נדדו בין גדרה לנאחביר. אולם מרים היתה חובשת קרבית, ולכן כשהיה צורך להחליף את החובש, בוריס חזר לגדרה ומרים יצאה לנאחביר. היא כבר היתה כבר בהריון מתקדם עם יורם, ובכל זאת נראה לה יפה ורומנטי לצאת  עם רובה אנגלי לאבטח את שמוליק החורש בשדות. אלא שב-15 למאי החלה הפלישה המצרית ועד מהרה נותרה נאחביר מאחורי הקוים. בסופו של דבר הצליח מנדוש לארגן לה טרמפ במשוריין. מרים חזרה לגדרה, ובוריס חזר לנאחביר.

ב-אפריל 1950 עברו כל חברי הקיבוץ מגדרה ונאחביר לנקודת הקבע. שנים רבות היתה מרים האחות היחידה בקיבוץ, ובמשך תקופות ארוכות היתה גם המטפלת הראשית ואחות התינוקות. היתה זו אחריות כבדה כי לא היה רופא במקום, ובית החולים הקרוב נמצא במרחק שנות אור. מרים  היתה אחראית גם על חדרי החולים, ולא פעם יילדה תינוקות או נדרשה לטפל בפצועים אנושים. בין לבין נולדו יוספי וגדעון, כך שהיו לה כבר ארבעה ילדים כשיצאה לקורס אחיות מתקדם בעפולה. המשטר בקורס היה דרקוני, ומרים הורשתה לחזור הביתה רק פעם בשלושה שבועות. לילדים ולבוריס נראה אך טבעי שדין התנועה שלח אותה למרחקים, או שחברים מזעיקים אותה בכל שעות היום והלילה, והיא תמיד נענית בפנים מאירות, נוסעת על אופניה ומי יודע מתי תחזור.

מרים אהבה את העבודה ואת האנשים, ומעולם לא התלוננה על העומס. הקושי שלה התמקד בלינה המשותפת,  ובעקרונות הנוקשים של החינוך המשותף בראשיתו: "זאת היתה האידאולוגיה. גם אם הרגשתי אחרת, המומחים לחינוך הם שקבעו. מה שעבר עלי כאמא זה בניגוד לטבע. לי זה היה קשה".  על רקע זה, מרים תמכה במעבר ללינה משפחתית, וחגגה למראה הנכדים הישנים בבית. ארוחות השבת המשפחתיות הלכו והשתכללו, ובסופן התפתח טכס חלוקת עוגיות ונקניקי שוקולד לחיילים ולסטודנטים המשפחתיים. במקביל, טיפחה עציצים וגינה, סרגה ורקמה, עשתה עבודות ויטרז' והקדישה זמן רב לנכדים.

בראיונות לספר, אומרת מרים: "במבט לאחור, אני חושבת שהיו לנו חיים מאד מעניינים. אלו לא היו חיים קלים, אבל עם הרבה סיפוק. קשה מאד וחסר טעם לחיות בקיבוץ בלי האידיאולוגיה. אם אתה לא נאחז בעקרונות, זה הולך ונעלם".  אולם, יותר משהיתה קיבוצניקית של עקרונות, היתה מרים האחות המיתולוגית, אמא וחברה של כולם. חמה, ברת סמכא ודיסקרטית, משענת ומצפן למשברים אישיים וחברתיים. עבור רבים היתה התגלמות הפן האימהי של הקיבוץ: אוהב, מטפל, סולח. 

הניחה בן זוג אוהב, ארבעה בנים וארבע כלות, 13 נכדים, 22 נינים, וקיבוץ פורח. 

יהי זכרה ברוך.

מזהה  52
העתקת קישור