חברים נופלים הורים בנים/ילדים יצירת קשר חיפוש אתר בארי
לזכרם - אתר הנצחה של קיבוץ בארי
שפיץ לילי
שפיץ לילי
 
לידה  8/8/1926
הילזנברג, גרמניה
 
פטירה   3/3/2017
קיבוץ בארי

 

 

 

לילי שפיץ ז"ל

נולדה: 08.08.1926, נפטרה: 03.03.2017

 

לילי היתה בתם היחידה של אלה ואוסוולד שפיץ.  היא נולדה בעיירה הילזנברג בגרמניה. עם עליית היטלר לשלטון שלחו אותה הוריה להולנד, ושם חיכתה להם כשנה עד שיחסלו את חנות הספרים שהיתה להם. כשלילי היתה בת 8, עלתה המשפחה לישראל והתמקמה בחיפה. הם גרו בכרמל, וההורים פתחו חנות ספרים חדשה. לילי למדה בבית הספר הריאלי. שם הכירה את שרה רייך, והתפתחה ביניהן חברות שנמשכה לכל אורך חייהן.

יחד עם שרה הצטרפה לתנועת הצופים, לשבט "משוטטי בכרמל", וכמו שהיה נהוג בימים הרחוקים ההם, בגיל 16 יצאו יחד לשנת עבודה בקיבוץ רמת דוד, ואחר כך חזרו ללימודים. בסוף כתה י"א הצטרפו להכשרת הצופים ב' שישבה באותה תקופה בגדרה. התנאים היו קשים, והתעסוקה לא כל כך חלוצית. אמנם, הבחורים עבדו במשק, אך רוב הבחורות נאלצו לעבוד כעוזרות בית אצל ותיקי המושבה. לילי, שגדלה כילדה מפונקת למדי, התקשתה להסתגל לכך. לימים, כשהתראיינה לספר "שיחת קיבוץ", אמרה: "כל הזמן אמרתי לעצמי שגם להורי יש בית כזה. לחבר'ה מהנוער העובד הייתה התייחסות אחרת לעבודה מאשר לנו, הצופים. אנחנו היינו יותר סנובים - אני, לפחות".

בנאחביר היתה לילי אקונומית. דווקא שם, תחת ההפגזות, הרגישה מצוין. "אז הייתי ילדה, לא פחדתי". את השנים הראשונות והקשות של הקיבוץ זכרה לטובה, וכך כתבה: " היה ציד זרזירים וקומזיצים ובעיקר הרבה שירה. אהבנו שירים עצובים, וזה נמשך לפעמים מהערב עד הבוקר. בתמונה בזכרוני חדר קטן עם שלוש מיטות סביב קומקום, ואנחנו יושבים ושרים". היא אהבה את התמימות, את הלהט האידאולוגי, את המשפחתיות של הקיבוץ הצעיר. במיוחד אהבה את הילדים. אודי בר סיני כתב: "בשורה השלישית, באוהל האחרון, מתחת למיטה של לילי, יש המון ממתקים. את הסוד הזה יודעים כל הילדים, וגם העכברים...)".

במבט לאחור, היתה ללילי הסתכלות מפוכחת על הלהט האידאולגי. "היה משהו סגפני בשנים הראשונות. זו שטות שהחברה צריכה להגן על עצמה מפני היחיד, כי החברה היא היא היחידים. בשם השוויון עשו הרבה החלטות שהיו תוצאה של צרות עין". וכך היא כותבת על ה"איזולציה" שנהגה בקיבוץ לפני המצאת האנטיביוטיקה: "בנוסף לבדידות המזהרת בה חיינו, גזרנו על עצמנו גם בידוד מרצון, בגלל המגפות. ילדים עד גיל שלוש לא יצאו מהקיבוץ. ואם היו חולים, שמנו אותם ב"בדוד". כך מצאתי את עצמי באחד הימים מטפלת בארבעה פעוטים משלשלים, בצריף ללא מים זורמים וביוב. האיזולציה היתה כה חמורה עד כי גם ההורים לא הורשו להיכנס, ורק ראשיהם היו מציצים מבעד לחלונות הגבוהים. המדהים הוא שקיבלנו את כל האיסורים והייסורים ללא ערעור. יתכן שאז נטמנו הזרעים הראשונים שנבטו לאחר שנים והביאו ללינה המשפחתית".

במהלך השנים מילאה לילי תפקידים נוספים. היא היתה סדרנית עבודה, רכזת עבודה, מרכזת בית הספר (מאד הקפידה שלא יקראו לה מנהלת בית הספר) ואפילו גזברית. לתפקיד הזה נבחרה כנגד רצונה. היא ליוותה את הגזבר, ראתה את מהות העבודה (מה שאז נקרא "גלגול שיקים") והבינה מיד שזה לא מתאים לייקית כמוה, ובקושי רב הצליחה להשתחרר מהמינוי. בימים ההם, היה מאד לא מקובל שלא לקבל את דין החברים. בסופו של דבר הגיעה לילי להנהלת חשבונות, ושם עבדה כ-35 שנה. היא היתה עובדת חרוצה ומסורה - מונה אומרת עליה שהיא "תמיד באה לפני כולם ולא קמה מהכסא עד סוף היום".  מונה מעידה שלילי לא פחדה מהמחשב, והצליחה להשתלט עליו כמו שעשתה שנים קודם, כשלמדה להשתמש בסרגל חישוב ב"סמינר העבודה" בעין חרוד.

לילי היתה בת מסורה להוריה. כשחלו, ביקשה מהקיבוץ חופשה מיוחדת, כדי לסעוד את אביה בחוליו. באותה מידה, היתה מחוייבת למשפחת הקיבוץ. כשההורים נפטרו, העבירה את כספי הירושה לקיבוץ, והקדישה אותם לרכישת מזגנים בבתי הוותיקים. שנים רבות עוד קראו להם בעגה המקומית "מזגני לילי".

לילי היתה קיבוצניקית במלא מובן המילה. היא היתה קשובה לתהליכים החברתיים שעברו על הקיבוץ, ומעורבת בהכנות לקראת שינויים - כמו פרויקט "צלחת". היא הרגישה אחריות ציבורית כלפי מעשיו או מחדליו המוסריים של הקיבוץ, והיתה רגישה לסוגיות של צדק חברתי. היא היתה סוציאליסטית אמיתית ברמת מעורבות רגשית מפתיעה. ברוח זו, יזמה הסדרת תנאי העבודה והביטוח הרפואי של ה"מנקות" שהגיעו מעיירות הסביבה לעבוד בבתי החברים. אולי היה שם גם זכר לימים ההם, בגדרה. לילי אהבה גם את חיי התרבות של הקיבוץ: היא השתתפה בחוג הדרמטי ובמקהלה, והיתה פעילה בחוגי תנ"ך ומחשבת ישראל בקיבוץ סעד ובמועצה.

לילי לא הקימה משפחה משלה, אך מאד אהבה ילדים, והיתה קשורה במיוחד לילדים של חבריה הקרובים, לדורותיהם: הרומן התחיל בארבעת הבנים של בר סיני וארבע הבנות של רייך, ונמשך לאורך דורות הילדים והנכדים. כולם בילו על השטיח של המכוניות, עם בובות הברבי שלילי היתה תופרת להן בגדים, עם האוגרים שגידלה ועם ספרי הברביונים והבובה רותי. להולדת כל אחד מהם הכינה לילי עבודת רקמה מיוחדת לקישוט מעל העריסה. בימי הולדת וחגים כתבה לכל אחד ברכה אישית מקושטת בציורים עדינים וצבועה בצבעי עפרון. ילדי המשפחות התייחסו אליה כאל סבתא מיוחדת.

בשנותיה האחרונות היתה לילי בנאות בארי. נראה שמצאה נחמה בחמימות של המקום, וביחס הביתי והמחבק שזכתה לקבל. הקיבוץ כולו היה ביתה ומשפחתה של לילי, והיה לה מקור גאווה ושמחה.

יהי זכרה ברוך

מזהה  47
העתקת קישור