חברים נופלים הורים בנים/ילדים יצירת קשר חיפוש אתר בארי
לזכרם - אתר הנצחה של קיבוץ בארי
שפרוני ניצה
שפרוני ניצה
שם משפחה קודם  חצרוני
 
לידה  1/9/1952
ישראל
 
פטירה   13/7/2015
ישראל
הורה של  שגיא, עמרי ורון שפרוני

ניצה שפרוני ז"ל
נולדה: 01/09/1952 נפטרה: 13/07/2015
ניצה נולדה לתוך קיבוץ בארי, שניה ברביעייה של יאיר ומרגלית חצרוני: איילה, ניצה, אביה, אפרת. ילדת קיבוץ צהובה וקופצנית, שמחליטה בעצמה מה טוב לה. אחרי שעברה עם בוגרי גן ב' לכתת "הדס" החליטה לקחת את הפיג'מה שלה ופשוט לחזור לגן של רבקל'ה זורע. שנה אחר כך הואילה להצטרף לכתת "שבולים" ולסיים איתם את המסלול המפרך עד לי"ב. היא לא התלהבה במיוחד מהלימודים, אבל שמחה בכל השאר: חברים, טיולים, עבודה, ריקודים וכמובן הופעות על הבמה.
בצבא היתה ניצה קשרית ושירתה בעין יהב. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים התגייסה למילואים ושרתה במובלעת הסורית מספר חודשים. אחר כך יצאה לשנת שירות שלישית בקיבוץ אילות. שם הכירה את ארנון, שהיה בשנת שירות לפני הצבא. היתה זו רומנטיקה במיטבה: ארנון מספר שניצה היתה יצור מרהיב עם נפש חופשיה, סיני היתה קרובה ועדיין "שלנו", והעולם היה פתוח.
כתום השנה השלישית חזרה ניצה לבארי, בסידור שנקרא אז "המרה" – רעיון מהפכני לזמנו, שבאמצעותו ניתן היה לעבוד חלק מ"שנת החופש" בקיבוץ, ולקבל כסף לצורך "הטיול הגדול". ב-1980 התחתנו ויצאו לטיול של שלושה חודשים. רובם בארצות הברית, שבועיים עם שירה, אביה ואיוה בלונדון.
הזוג הצעיר חזר לעין חרוד, והיה שם כשבעה חודשים. ניצה עבדה ברפת, ויצרה קשרים חברתיים אמיצים עם ותיקים וצעירים כאחד. בכל זאת שכנעה את ארנון לחזור לבארי כדי לגדל את הילדים בחיק משפחת חצרוני. היא גם אספה לחיק המשפחה מאומצים, בעיקר מתנדבים אבל לא רק. יום אחד שאלה את ההורים אם הם מעוניינים בנכדה מוכנה, והביאה למשפחה את רבקל'ה וליאור. קרול והראל הצטרפו בהמשך, וחיזקו את הקשר התורכי.
שגיא נולד ב-1982, עמרי ב-1985, רון ב-1988. שגיא היה דומה ליאיר, עמרי לניצה, ורון היה ילד מתוק ללא תקדים מסוים. ניצה היתה הבת היחידה בלהקה, אבל היא זו שהתוותה את הגבולות בבית. בתוכם ניתן היה לעשות הכל, וגם לעבור אותם מדי פעם – אבל אסור בהחלט לשקר. ניצה עודדה עצמאות בהחלטות ובבחירות, וסמכה על הילדים. כשהיתה הכנופיה יוצאת עם ארנון לטיולים ניצה היתה מזהירה: תשגיחו על אבא שלא יעשה שטויות. מאז ומתמיד הבילוי החביב על המשפחה היה לטייל. לואדי פלמ"ח, לפרדס, לקטוף מלונים ואבטיחים, להתבצבץ בשיטפונות. כשהילדים גדלו קצת היו נוסעים כל שנה, אחרי ליל הסדר, להר הגבוה בסיני. והיו כמובן נסיעות לצמח, לעין חרוד, ועם השנים גם למקומות רחוקים כמו הרי הדולומיטים. הבית התמלא באופניים, ציוד סנפלינג וגלשני רוח. ניצה השלימה עם הבילויים המפוקפקים של החבורה, ועם ארנון המשיכה לטייל בג'יפים של הקיבוץ, או בטרקים בניו זילנד, לפי מה שארנון הצליח לשכנע אותה. כתמיד, זכרה לקחת הכל, כולל שמן למניעת סימנים כחולים, והיתה מקפידה על אריזה מושלמת ועל העמסה מאורגנת להפליא. שנים רבות עבדה ניצה בנוי, ועשתה "הקמות" בגיל הרך. הקשר עם הילדים נמשך שנים רבות גם אחרי שעזבו את הפעוטונים. גם אחרי שנולדו לה ילדים, עוד היתה "חוטפת תינוקות" ידועה. כשהבנים שרתו בצבא, ניצה התגייסה איתם לתשע שנים רצופות ואמצה את חיילי גבעתי. היא כונתה אש"ש (אמא של שפרוני, לא משנה איזה) ומחממי הצוואר שתפרה להם נקראו מב"ר – ראשי תיבות של "מחמם בן רגע".
ניצה היתה חברת קיבוץ אדוקה, מאוהבת בקיבוץ של פעם ומעורבת רגשית בכל מה שמתרחש כאן. שותפה פעילה בהכנת חגים ואירועים, בארגון תפאורות, בתפירת תלבושות, באיפור, בשירותי במה להופעות בר המצווה. רוקדת באופן ממלכתי בחגים, ובאופן פרטי בכל הזדמנות ובעיקר בפורים או בערבי פרלמנט העמק. תמיד בבגדים ספורטיביים, לפני או אחרי ספינינג או יוגה או פילטיס או הליכה בשדות. הרוח החיה של חדר האוכל, פעלתנית ונמרצת, מגיבה ליומון ולגרנוליט, מגייסת בלהט להצבעה כזו או אחרת. ומעל הכל חרוצה ובעלת משמעת עבודה שלא תאמן.
לפני כשלושים שנה נכנסה ניצה למכבסה, והפכה אותה למפעל חיים. היא כיבסה 5 טון בשבוע, שהם 7800 טון כביסה – לא כולל כביסת חיילים הזכורה לכולנו בתקופת "צוק איתן". בגלל יעילותה המופלגת הצליחה להחזיר באופן פרטי לכל חייל את הבגדים שלו, ובמקביל לכבס לפלוגת חיילים שלמה שהגיעה ללילה למנוחה. בגיל 62 ערכו לה בענף מסיבת יום הולדת לקראת היציאה לפנסיה. עד אז היתה ניצה היחידה כמעט שהמשיכה לעבוד ששה ימים בשבוע, ולקראת הפנסיה היא שקלה להפסיק – אולי – לעבוד בימי שישי, אבל רק פעם בשבועיים.
ואז פרצה המחלה. עוד לפני שקיבלה דיאגנוזה רפואית מוסמכת, היא היתה עונה בחדר האוכל: אני לא חולה, פשוט יש לי סרטן. שמונה חודשים נמשך הקרב. ניצה לא ויתרה. היא קיבלה על עצמה את כל הטיפולים הקשים. ארנון עבר לגור איתה בבית החולים. חברות התארגנו למשמרות, אחיות המרפאה הפכו לחלק מהמשפחה. ניצה מעולם לא התלוננה. היא ביצעה בקפדנות וביעילות את כל ההוראות, השלימה עם חודשי בידוד ארוכים ועם טכסי ניקיון אינסופיים, ושמרה על הומור ורוח אופטימית. מרחוק ובכאב גדול השתתפה בהלוויה של קולין, שהיה חבר ושותף לעבודה.
לפני שבועיים השתחררה מבית החולים. כל האיסורים הותרו, וניצה התענגה על ביקורי חברים וחברות, ובעיקר על ביקורי הנחיינים - נכדים אחיינים - מילה שהמציאה לכבוד ליאל וינאי, הילדים של שירה. ניצה כינתה את עצמה "סבדודה" והיתה מסורה להם בכל נפשה. הימים האחרונים בחברתם היו יפים וכואבים במיוחד.
ניצה ידעה היטב להעריך את גילויי ההשתתפות של הקיבוץ ואת ההתארגנות האוהבת סביבה. היה זה ביטוי לאהבה ולהכרת התודה של החברים לדרכים הרבות והצנועות שבהן היתה שותפה לחייהם כאן. היא נפרדה מהעולם מלווה באהבת המשפחה, החברים, והקיבוץ כולו.
יהי זכרה ברוך.
מזהה  33
העתקת קישור