חברים נופלים הורים בנים/ילדים יצירת קשר חיפוש אתר בארי
לזכרם - אתר הנצחה של קיבוץ בארי
גנוסיה דגן
גנוסיה דגן
 
לידה  3/8/1925
ישראל
 
פטירה   4/2/2015
ישראל
הורה של  אשרי ז"ל, ענת גתי, עדי דגן

מס' 17142
יום ראשון
כ"ו שבט תשע"ה
15.02.2015
יוֹמוֹן בּארי
גנוסיה דגן
נולדה: 03/08/1925 נפטרה: 14/02/2015
גנוסיה נולדה בשנת 1925 בבית החולים "הדסה", שהיה ברחוב נחלת בנימין פינת גרוזנברג, תל אביב. בת בכורה להוריה לינה ועקיבא. הוריה היו בני דודים, אך בין שני ענפי המשפחה לא היה קשר. הם נפגשו והכירו זה את זו רק כאן בארץ, נישאו וגרו בשכונת ברנר. המשפחה התרחבה, נולדו האחות שרה והאח גדעון, שהיה צעיר מגנוסיה בשבע שנים. האחיות עזרו לאמן לטפל בו. האב עבד במחלקת עבודות ציבוריות בת"א, היה אדם עסוק ופעיל ונעדר הרבה מהבית. אמה הייתה עקרת בית. לבית הייתה חצר גדולה ובה עצי קלמנטינות, עץ תפוז ועץ אנונה.
כשהייתה גנוסיה בת שש, עברו לשכונת המורים והפקידים. גנוסיה למדה בביה"ס תל-נורדאו. אחד המורים שגר גם הוא בשכונה, היה מדי פעם לוקח אותה "טרמפ" על האופניים שלו. בכיתה ד' עברה לביה"ס "כרמל". הייתה תלמידה טובה, וקיבלה סטפנדיה. אז התקבלה ללמוד ב"גימנסיה הרצליה". שם פגשה את רינה הברון, שאביה, יצחק נשרי, היה המורה המיתולוגי לספורט.
בכיתה י', למדה במגמה חקלאית. למרות שהצטיינה דווקא במתמטיקה. גנוסיה סיפרה: "הלכתי למגמה הזו, כי שם למדו ה"חלוצים", תלמידים שראו את ייעודם בהתיישבות. היו לנו מורים לגן ירק, למטעים ופעם בשבוע נסענו למקווה ישראל, לעבוד בענפי החקלאות השונים. היו אלה שנים יפות שזכורות לי לטוב."
את הלימודים סיימה ב-1943, באמצע מלחמת העולם השנייה. הייתה אז קריאה לנוער להתגייס לצבא הבריטי ולפלמ"ח. גנוסיה, שהייתה חברה בתנועת הצופים, הצטרפה לגרעין "הצופים ב" שהלך להכשרה למעוז חיים למשך שנה. שם עבדו בענפי המשק, וגם התאמנו. אח"כ עברו לבנימינה, ומשם לגדרה להתאחד עם גרעין הנוה"ע והגרעין הבבלי. את בודא הכירה ב"צופים". גנוסיה הייתה יפיפייה והיו לה מחזרים לא מעטים. אבל רק בגדרה התחברו גנוסיה ובודא והיו לזוג. גנוסיה הייתה מחסנאית בגדים בגדרה ובודא היה בנחביר. בשבתות הייתה מבקרת אותו, נוסעת באוטובוס לעזה ומשם בטרמפים או ברגל לנחביר.
בראשון ליולי 1947, התחתנו בודא וגנוסיה יחד עם עוד שני זוגות- יונה וזאב וקסלר, ורבקה ואברהם שורק. החתונה נערכה בנחביר, באו המוני אנשים. שטח המחנה בנחביר התמלא באנשים לרוב, ליום אחד.
הדוד של אחת מהכלות היה מבעלי ביה"ח "מטע", והביא לחתונה ארטיקים-קרטיבים. זו הייתה אטרקציה. בודא היה מרכז משק בנחביר וגנוסיה בהריון בגדרה, מתראים לעיתים רחוקות. לקראת לידתה, נסעה גנוסיה להוריה בת"א. כשהתחלו הצירים אביה לקח אותה ללדת בבלינסון, שהיה אז בית חולים צבאי. אשרי נולד ב-6.6.1948, רק יומיים אחרי הלידה, הצליחו להודיע לבודא שנולד לו בן.
מספרת גנוסיה: "כשיצאתי איתו מבית היולדות, נשמעה בדרך אזעקה עצרנו ירדתי מהאוטו בידי אשרי התינוק, ונכנסנו לבית הראשון למרות שלא הכרנו את הדיירים שם. בהפוגה חזרתי לגדרה אחרי יומיים, כשנגמרה ההפוגה שוב התחילו קרבות."
עברנו לבארי, לאחר מלחמת השחרור. הנשים והילדים ברכבים קטנים, משאיות שעליהן העמיסו פרות, ומשאיות אחרות העבירו חפצים ומעט הרכוש שצברנו.
כשעברנו לבארי היו בה שלושת הבתים הערביים. נבנו גם שניים או שלושה צריפים, הוקמו גם אוהלים גדולים באזור הרפת דהיום.
בצריף השחור, בו היו שלושה חדרים, גרנו יחד עם יהודית וזאב רפפורט ושולה ואריה אנגלסברג. בלילה הנורא שבו שולה נרצחה, שמענו את הירייה, בבוקר אחרי, שהסתבר מה שקרה, לא העזתי לצאת מדלת החדר שלנו לכיוון ערימת העצים והאבנים ששם נרצחה שולה. אז בודא עזר לי לצאת מהחלון לכיוון השני, הייתי במתח מאד גדול. לנסיעה ללידה של ענת 14.6.1950 , בודא ארגן את האוטו של רפי מנדלמן, מארגון משקי הנגב. מספרת גנוסיה: "באותו יום הביאו את מרגלית ואיילה התינוקת, מאז היא קשורה לענת ואלי. היא אומרת לי "את כמו האמא השנייה שלי". עדי נולד ב 3.6.1955 בביה"ח האנגלי בבאר שבע, שהיו בו רק מבנים ערביים ישנים ששימשו כביה"ח. הפעם כשחזרו הביתה מבית היולדות, בודא שלח את רבקה שורק שתעזור לגנוסיה בנסיעה. הן חזרו הביתה באוטובוס עד סעד, שם חיכה לנו אוטו מבארי.
גנוסיה עבדה במחסן הבגדים, ואח"כ נכנסה לעבוד בלול. בודא עבד בפלחה וגם היה מרכז משק. גנוסיה מספרת: "התמונה שאני זוכרת מהשנים הללו, אני הולכת לשדה עם ענת על הידיים ואשרי לצידי, היינו הולכים לפגוש אותו בשדה. זה היה הבילוי שלנו.
לא עבדתי עם ילדים. אף פעם לא הייתי מעורבת בענייני החינוך בבארי. זה לא היה התחום שלי. אני גם חסרת כישורים מוזיקליים. לא יודעת לשיר. זיפנית. איזי תמיד היה צוחק עלי. אולי זו הסיבה בגללה התחמקתי מעבודה עם ילדים. אני מצטערת על חוסר השכלתי המוזיקלית. הנושא הזה הפריע לי והרגשתי בחסרונו בצורה משמעותית בשנות גידול הילדים."
אחרי שלוש שנים בלול בחרו בה לאקונומית למשך שנתיים. אבל, לרוע המזל, בדיוק אז אשרי חלה.
...2
מס' 17142 15.02.2015 -2-
מספרת גנוסיה: המחלה של אשרי התחילה מפצע שהיה לו בכף הרגל. הוא תמיד הלך יחף. אחת המטפלות לקחה אותו למרפאה, שלומית הייתה האחות, הפצע נראה לה לא טוב, חשוד, והיא החליטה שצריך לנסוע לב"ש, לביה"ח. שלומית נסעה איתו, ואני אמא שלו לא נסעתי איתו, כאילו לא שייכת לעניין. זה היה הנוהג אז, הרופא שראה את הפצע החליט שצריך לנתח. אני בכלל לא הייתי מודעת לחומרת המצב. הניתוח היה בקפלן. מיד אחרי הניתוח, המנתח יצא ואמר לנו שזה סרטן, אפילו לפני הביופסיה. אשרי נשאר בבית החולים לריפוי הפצע וטיפול בסרטן. לא היה מקובל אז שההורים נשארים בבית החולים עם הילדים. לא ישנו לידו. באותו שבוע אשרי נותח וכרתו את רגלו עד לברך. אח"כ התמונה שזכורה לי, שהוא הלך עם קביים. אשרי הגיע חזרה הביתה, הספיק להיות שבוע. הוא התרוצץ בפיג'מה עם הקביים ורץ עם הילדים. זהו. הסוף היה רע.
שלושה חודשים נסענו באוטובוס. יום אחד בודא ויום אחד אני. נוסעים וחוזרים. ביה"ח היה ליד רחוב שטראוס. באותו יום, ל"ג בעומר, הגעתי מבארי באוטובוס וראיתי את בודא מחכה לי בחוץ, זה לא היה רגיל. בד"כ היינו מתחלפים ליד מיטתו של אשרי, הבנתי. אשרי נפטר ב-26.5.1959
אני לא יודעת אם ראו עלי או לא, הרגשתי שאנשים התייחסו אלי אחרת. אני לא חזרתי להיות כמו מה שהייתי. מאז הסתגרתי יותר ויותר בתוך עצמי. אחרי שאשרי נפטר, הרגשתי שחסר לי משהו. אז פעם ראשונה ביקשתי לצאת ללימודים, בסיטואציה רגילה, זה לא היה קורה. וכך יצאתי לשנת לימודים אחת, בקורס מרכזי משק בעין חרוד, אח"כ שנתיים הייתי בועדת המשק. בודא נשאר בבארי, בתקופה זו בודא החזיק את הבית. הוא הסתדר טוב מאד עם המטלות היומיומיות זה היה אפילו טוב וחשוב מבחינה משפחתית. זה היה משהו חדש ושונה בשבילנו. זה היה טוב גם לילדים שהרוויחו אותו.
לבודא באו כל הזמן עם הצעות לצאת החוצה, בין כל ההצעות הייתה הצעה שנצא לשליחות חקלאית במרכז אמריקה - ניקרגואה. אולי בגלל כל מה שעברנו,
ב-1970 נסענו לסן-דומינגו, ושנה אחת היינו ניקרגואה. ענת הייתה חיילת, נסענו עם עדי שהיה עוד תלמיד תיכון. חזרנו לקראת שנת י"ב שלו כדי שילמד פה. ענת ועדי זוכרים את הטיול הגדול שעשתה המשפחה באמריקה ואירופה לפני שובם ארצה. חזרנו בשנת 1973 לפני מלחמת יום-כיפור. כשעדי היה בשייטת גנוסיה הייתה מכינה לו עוגת פרג וכל החבר'ה היו מחכים לה בכיליון עיניים. גנוסיה למדה קורס תמחור, ונכנסה לעבוד בהנ"חש ואחר כך במשרד הדפוס. שם עבדה כעשרים שנה. כשנכנסו המחשבים, החליטה שהגיעה הזמן לצאת מהדפוס והלכה לעבוד במחסן הבגדים.
עופר נולד, הנכד הבכור. ענת הייתה מורה, וגנוסיה הלכה לבית הילדים להאכיל את עופר, כשענת הייתה בכיתה. היו לבודא וגנוסיה קשרים הדוקים עם עופר וכל שאר הנכדים, שאהבו גם הם להתלוות אל בודא לקציר בקומביין. בימי שישי היו באים לישון מפעם לפעם, זו הייתה חגיגה. המשפחה התרחבה כשעדי התחתן עם הדס ונולדו גיא, נועה, זוהר וסער. הנכדים הביאו שמחה מחודשת והכניסו הרבה אור לחייה. הנכדים זוכרים את בית הסבים כבית נקי ומסודר שאפשר היה לשחק בו ולעשות בלגנים. תמיד היו בו הפתעות וממתקים. גנוסיה ידעה בדיוק מה כל אחד אוהב ולא שכחה מעולם את ימי ההולדת של כל הנכדים.
על מותו של בודא ועל החיים שאחרי מספרת גנוסיה: "זה היה בלתי צפוי. הוא נפטר בלי שהיינו מוכנים לכך. המשבר הזה, המוות בהפתעה. אבל לא חקרנו הרבה, לא עשיתי סקנדל. אני לא היסטרית הצלחנו כמשפחה לעבור את זה בצורה שקטה. ענת ועדי מסייעים לי עם כל בעיות הבריאות שהתעוררו אצלי בשנתיים האחרונות. מסיעים אותי לבדיקות ואשפוזים. יש לי עכשיו מטפלת נחמדה ומסורה – ג'יג'י. כשהיא נוסעת לחופשה, ענת ועדי מחליפים אותה. המטפלת שלי אוהבת לקחת אותי לטיולים בקלנועית , ומביאה אותי לראות פינות נוי יפות, אני חייבת להודות שבלעדיה לא הייתי מגיעה למקומות האלה.
כל יום שישי לפני ארוחת ערב כולם באים אלי. זו המסורת המשפחתית אצלנו, ועכשיו אין כמעט מקום, כולם באים יחד עם חמשת הפספוסים. הדבר שמפריע לי עכשיו, כשבאים הקטנטנים, שאני לא יכולה להרים אותם על הידיים. ביום שישי שמח ואני מרגישה בריאה. בארי זה קיבוץ שטוב לחיות בו. אבל באופיי, אני מאד אוהבת את הפרטיות ואין לי בעיה להיות לבד. אני לא אוהבת את כל הדיונים וההתפלפלויות בענייני תקנונים. אולי אם הייתי גדלה בתקופה אחרת ולא הייתי בתנועת נוער שהובילה אותי להגשמה ייתכן שהכל היה אחרת. אני פה רוב חיי הבוגרים. אף אחד לא הכריח אותי להישאר. אני מתגאה בבארי. ובסה"כ טוב לי."
אתמול בשעות הבוקר תמו חייה של גנוסיה עלי אדמות. בדרכה שלה, נפטרה בשקט, בצניעות, כאילו החליטה שהגיע זמנה להיפרד מהחיים. השאירה את המשפחה כואבת, עצובה ואבלה.
יהי זכרה ברוך.

מזהה  31
העתקת קישור