title
גלריית תמונות מימי נחביר וסיפור העליה שנכתב ב-2014

במוצ"ש שבת הכיפורים הזו בארי בת ששים ושמונה. זקנה וצעירה וכוחה במותניה. ידועת מלחמה וימי שלום ונדמה שהיא מחפשת את סוד קיומה במרווח שבין נחביר ובארי. כתבתי את הסיפור על העלייה לקרקע לפני כשנה. חלקו הראשון בעקבות זכרון סיפורו של אבי מוטק'ה מנור ז"ל. ההמשך נכתב לאחר שפניתי לרינה ואברהם שיספרו משהו על ליל העליה. כששאלתי את אברהם ( מי שיקרא את הסיפור יבין מדוע) איזה חיות וצמחים היו אז בנחביר הוא הסתכל עלי במבט של 'מי שהיה שם לא יבין' ואמר: "את לא תביני, לא היה כאן כלום".

השומר



הוא התנתק מהקבוצה עוד קודם. קבוצה חרישית וחשאית עד כמה שיכולה היתה להיות קבוצה של עשרות אנשים במישור הנגבי. הוא היה לוחם צעיר, כבן עשרים ושלוש, חסון וחזק. לא מהמובילים ולא מהמדברים והוטל עליו התפקיד להשאר במקום בו יש קשר עין עם הנקודה ממנה יצאו ועם הנקודה החדשה אותה יקימו בחשאי. הם לא היו בטוחים שאפשר יהיה למצוא מקום שיראו ממנו את שתי הנקודות והרחיקו לכת עד למקום ממנו עדיין נראתה הנקודה הישנה. שם נשאר. אם יהיה צורך, ידאגו להשאיר שומר נוסף במקום אחר שיקשר ביניהם. הם יאותתו ביניהם בפנסים ליצירת קשר ראשון ואחר כך רק אם יצטרכו להודיע שהבריטים מגיעים, מה שאומר שעלו על עקבותיהם והמשימה נכשלה.
הם היו צעירים ונלהבים, אם לא יצליחו הפעם יצליחו בפעם אחרת. למרות שעבדו כל היום אף בריטי לא בא לרחרח בקיבוץ בארות יצחק הדתי ממנו יצאו. גם הבריטים ידעו משהו על ימים קדושים. רק שלא ילשין מישהו. אבל מי ילשין?
הוא מצא לו מקום על אחד הכפים הדרומיים של מכתש קדום. פניו היו מערבה, אל הים. הוא צפה ימינה אל בארות יצחק ממנה נראה אור קטן וגבוה, אולי מבית הבטחון , ושמאלה, אל הכיוון אליו הלכו ההולכים. המכתש והכפים שהקיפו אותו היו לא שכיחים באדמה השטוחה והחדגונית בה צעדו. הוא נוצר כנראה על ידי נהר קדום ורחב ידיים שליחך את האדמה הרכה והקשה וחשף את גדותיה. אולי זרמו בו גזעי עצים בשיטפונות, אולי הוצף בעונות הגשומות וזרם בזעף. היה קשה לדמיין את ההתרחשות הזו בסביבה החשופה שרק עצי שיטה מעטים ושיחי רותם צמחו באפיקי ודיותה.
הכפים והגדה הקדומה התרככו לכיוון הים. בצד הצפוני נעלמו לגמרי, ומדרום נפסקו במפתיע בצוקי כורכר בודדים. זה היה המקום בו בחר לאחר שמפקד המבצע הצביע לכיוונו באופן כללי. הוא טיפס אל קצה הכף מספר צעדים ולא נופף לאחור. בתוך אדמת הכף ימצא בעתיד כשיטייל עם ילדיו אבני צור שעיבד האדם הקדמון. הוא לא סיפר להם כמעט על הלילה הקדמון הזה שיהפוך בתוך עשרות שנים את משתתפיו למעין אצולת מייפלאור מקומית. היה צריך, הוא יגיד, כאן הייתי, כאן עמדתי. רצינו.
למרות שהיה לוחם צעיר כבר שרקו כדורים לידו וכבר נפל לידו חבר ידיד בקרב. היו לו כלי נשק איתו אבל הוא לא חשש. לא מהבדואים שלא נראו בסביבה ולא מחיות הבר. היו כאן זאבים קטני קומה ומעטים, להקות תנים שייללו מדי לילה, אולי כלבים משוטטים אך לא טורפים גדולים מהם והוא יידע להתמודד איתם ולידות בהם אבנים אם יהיה צורך. הוא שכב קרוב אל הקרקע כפי שלמד ויכול כמעט היה לחוש בה את תנועת החיות הקטנות, את הנמלים, והחרקים שישנו עכשיו.
דממת הלילה היתה חמימה, הוא לא ידע אם נראה הים מכאן אך רוח הביאה משב מה ממנו שהתערב באוויר היבשתי. הוא לא יישן. הירח ימשיך במסלולו, קולות הלילה עטפו אותו, ציפורי הלילה שקראו פתאום, זמזום של חרק לילה, או חרק יום שהתעורר פתאום. התנים שקראו ממרחקים שונים.
היו לו מעיל ששימש לו כשמיכה לשעות חוסר התנועה הארוכות. הוא הביט בירח ובכוכבים. אי שם הקימו את ביתו, הוא לא דאג. הם יידעו לעשות את מה שהם צריכים והוא יעשה את שלו. הוא לא יישן כל הלילה. בבוקר יראה את הנקודה החצי בנויה ואולי אפילו ינמנם מעט.
היה לו שעון ששימש כחברו הטוב ביותר. הוא לחץ על הלחצן שהאיר אותו באור זרחני שוב ושוב ובחצות האיר בפנסו לשני הכיוונים וקלט מהם אור רחוק ומנצנץ. כשהלילה החוויר קם ובדק שוב, עדיין לא זרחה השמש כשיצא אל חבריו ועדיין לא הצטרף אל המולת הבניה. להקת צבאים חלפה באופק והוא הופתע ממראם האצילי. ארנבות ליחכו עשב יבש וקפצו בבהלה למראהו. נשרים חגו באופק, עיטים ובזים נמו על העצים המועטים או בגדות הנחלים. ציפורים זמרו במקהלה  רמה את זמרת הבוקר. הוא הלך באפיקים החרבים, חצה בקו ישר את הנחלים שחרצו את הגבעה, מתעלם מהקוצים, מתוואי הקרקע. ממרחק נשמעה ממנה המולת עבודה שעוד מעט יצטרף אליה, של קול צעיר שקורא פתאום וזוכה לתשובה קולנית. הם ניערו ממנו את הלילה למרות שחש בעייפות, בוא לעזור. ישאלו אותו איך היה והוא יגיד כלום, או שאין מה לספר. ראיתי את האור שלכם.

המקימים
( בעקבות סיפורם של אברהם ורינה הברון)



האוויר היה צלול, ניתן היה להבחין מראש הגבעה בפס של ים כחול, בהרי חברון ואפילו בהרי סיני. היום לא רואים אותם ממרחקים כאלה. הם יצאו לאחר חצות כדי שלא ייראו אותם לאחר שקיעת הירח. ובכל זאת היה מי שידע, סולל בונה סימן את המקום ביתדות. רק הרצפלד לא ידע משום מה ובכל זאת יבוא לברך מדי שנה את ילדי הברמצווה, למרות שהעלימו ממנו שעולים.
זו היתה קבוצה גדולה של כמאתיים איש בערך שבאו מישובים שונים, הם עבדו כל היום. אף אחד לא נח, כדי שלבניינים תהיה תקרה וגג, שיהיה מה לענות לבריטים.( בדרך פגשו ערבי עם חמור, זו לא היתה דרך ארוכה, כשני קילומטר. ביום שני הגיעו הבריטים לראות. אולי הוא הודיע). בסוף היום יישארו מהם שלושים שישבו בה במצור על הנגב שנמשך שנה. באותה שנה בה הוקמה הנקודה כמעט לא ירד גשם. פחות ממאה מילימטר וכל הגידולים יבשו.
כשאתה זקן הראיה שלך כהה ובכל זאת אתה זוכר איך פעם העולם נראה יותר חד. ראית את פסגות ההימלאיה ומצולות הים במבט אחד שהקיף הכל. לא היו אובך וערפילים. רק סופות אבק, אבל כששככו הוצף העולם באור בהיר כאילו ירד גשם, ואפילו שלג שניקה הכל. עכשיו אפשר לראות את הרי חברון בימים בהירים אבל לא את הרי סיני. העולם עגול וקצותיו משתפלים אבל בימים עברו עמדו בני האדם כענקים במקומות גבוהים יותר, הקצוות השתפלו פחות, ובראיה אחת ראו את כולו מלבד תחתיתו. אלה היו הזמנים שכל גבעה שכוחה, אפילו לא הגבוהה בסביבתה היתה מרכז העולם, גם בחרבוני סוף הקיץ .ידעו שאם יגיעו מים אפשר יהיה להוריק אותה. באותה שנה לא בא הגשם ובכל זאת ידעו, ובא הצבא המצרי בנתיב מזרחה מצידם הצפוני ותקף את בארות יצחק הסמוכה ממנה יצאו. ושמעו בקשר שיש בה הרוגים ופצועים ואיך נסוגו והתפנו לאחר שעמדו בקרב. אבל בגבעה ההיא ידעו רק שצריך לשבת ואין דרך אחרת להקים את המדינה ושיבוא סוף למלחמה ותהיה מדינה רק צריך לחכות לסוף התסריט הארוך



גלריית תמונות