title
החמורים הלבנים עברו למקום אחר

מראה מתוך השער



השבוע השלישי או הרביעי לצוק איתן. צה"ל בפנים עסוק בלוחמה והשמדת מנהרות והמתרחש בשער של בארי משקף את הערבוב בין החזית לעורף בקצב של הלוך ושוב.
"היום יחסית שקט ורגוע", אומרת תמירה. השער לא מפסיק להיפתח ולהסגר.
נהג מילואמניק עוצר לברר אם יש פה פצמ"רים, רק הרגע סיפר לו חבר שנפלו לידו בכיסופים. "לא, אין פה, אל תדאג- אנחנו רחוקים," היא מרגיעה.
חייל אחר מחפש את פינת חי.
"אתה צריך את אולם ספורט?" מדייקת תמירה.
"איפה שהחמורים הלבנים?"
"לא, הם זזו למקום אחר..."
קודם היו פה שלושה מילואמניקים מאובקים לגמרי, היא מספרת, שחררו אותם לעשרים וארבע שעות והם ישבו פה מתחת לעץ ואמרו שעד שיגיעו יצטרכו לחזור.

מחפשים את הילד

החברה מהעמק



כשנכנס אוטובוס 379 מספרת תמירה שהנהג שעוצר בתמרור בבוקר החליט להיכנס אתמול כדי להוריד את הנוסעים בתחנה הממוגנת בפנים. נהגי מכוניות צבאיות מנפנפים ושלום ונכנסים . ("את הפנים של הקבועים אני כבר מכירה") ותמירה מוצאת זמן לספר על הורים שבאו למצוא את הילדים במדים שהפכו בן לילה ללוחמים שיוצאים לקרב. על אבא שרצה רק לחזק את הבן שלו ולחבק אותו לפני שייכנס, נסע ממקום למקום עד שאמרו לו שהוא בסביבות בארי וכשהגיע לשער קיבל טלפון מהבן שהוא נכנס ומשאיר את הטלפון שלו, על אמא שנסעה מפה לשם ומשם לפה, לא הצליחה ליצור קשר עם הילד ונעצרה חסרת אונים אצלה בשער.
"אלה הרגעים הכי קשים", אומרת תמירה, "קורעי לב."
בוקר אחד מצאה כמה לוחמים ישנים מתחת לעצים ליד השער. הם סיפרו לה ששלחו אותם לשמירה אי שם וכנראה נשכחו. תקשורת לא היתה להם עם אף אחד, הניידים הרי נלקחו מהם וכשהבינו שנשארו מאחור חזרו את כל הדרך ברגל. ובינתיים התנועה לא פוסקת, נכנסים ספקים של בארי ושל הצבא, וכמובן צרכני המקלחות. הראשונים באים בחמש בבוקר, מאובקים ובעיניים חצי עצומות.

הוא עוד ישוב


ממול פורק רכב אזרחי חבילות ופותח בסטה כדי לחלק לכל חייל את מה שהוא צריך. ממתקים ועוגות ואפילו אוכל הבינו כולם שכבר לא צריך. ("כשהבאתי עוגיות שאפיתי לכבד את החיילים הם אמרו שהם פוחדים מסכרת.."מספרת תמירה שמציעה לכולם קפה ומים קרים.)
אז מביאים חולצות מדיפות זיעה, דאודורנטים, מגבות, כל מה שעולה על הדעת שמתאים ונחוץ לתנאי שטח. ליד המכולת החינמית המאולתרת עומד רכב ולידו שני קיבוצניקים מיפעת והסוללים. הם התרימו את מי שרק יכלו מהעמק ובאו עם חולצות דריי פיט ותחתוני בוקס. "מחר אני בא עוד פעם," מודיע בעל המכולת, "חבר בדואי שלי תרם אלפיים חולצות."
לא ברור אם בסופו של דבר אכן הגיע לבארי. למחרת כבר השתנתה התמונה, וכעבור יום או יומיים נסגר ה'שוק' כשצה"ל הקים מחסומים ולא אפשר לאזרחים לעבור מחשש הפצ"מרים. ותמירה?" פה אני מרגישה הכי בטוחה," היא אומרת, יש לה ממ"ד צמוד ( נטול גג אמנם) "וכשהיה סגר מחשש לחדירה ממנהרות הייתי מוקפת בחיילים."