title
תש"ז, תש"ח, תש"ט - קורות בארי – אחת מ-11 הנקודות

ה ה ת ח ל ה



במוצאי שבת, ביום הכיפורים תש"ז, יצאה משאית מגדרה ופנתה דרומה ליעד:
בארות-יצחק. עשרות הנוסעים היו שקועים איש איש במחשבותיו. חברי "הצופים ב'
בארות" העתידים ליישב את הנקודה החדשה חשו שהמטרה הנחשקת עומדת
להתממש. המלווים הרבים שבאו לסייע, הלא הם חברי "ההגנה", סימנו לעצמם
מבצע נוסף בקורותיהם
בבארות יצחק הצטרפו הבאים למאות שהקדימו אותם. אלה העתידים ליישב את
תקומה ואת כפר-דרום ומלוויהם.
בטרם עלה השחר יצאה השיירה וצעדה דרומה אל המטרה – נחביר.
בידי אחת הצועדות הופקד כלוב של יוני דואר שהיוו באתם ימים מכשיר הקשר
היחידי.
עודם צועדים בשקט בדרכי העפר חלף מולם רוכב על חמורו כשפניו אל עזה הסמוכה.
עם אור ראשון הגיעה השיירה לגבעה חשופה מוקפת ערוצים ועליה יתדות שנקבעו
מראש על מנת לקבוע את מיקומם של הצריפים שיוקמו.



שאלה:
בן כמה שנים היה הקבוץ הדתי בארות-יצחק באותה עת?
תשובה: בן 3 שנים. בארות-יצחק, בית-אשל וגבולות (3 המצפים) עלו להתיישבות ב-
1943.

-2-
ההקמה


המשאיות העמוסות בציוד לא אחרו להגיע. עשרות זרועות הזדרזו ופרקו
את חלקי הצריפים, לוחות הפח, סלילי התיל ויתר הפריטים, גדולים וקטנים
השייכים למבנים המתוכננים. במרץ ובכוחות משותפים הוצבו קירות וכוסו
בגגות, נקבעו חלונות ודלתות. גדר תיל היקפית נמתחה ובסמוך לה הוקם
אוהל הארחה – מדאפה.
בסופו של יום ראשון זה הושלמה המשימה והשמחה היתה רבה.
זאת רשימת הנדל"ן של נחביר בראשיתה:
4 צריפי מגורים, כל אחד בן 5 חדרים. צריף חדר אכילה ומטבח, מקלחת,
ומבנה שרותים כל אלה במרכז שטח רב-ערוצים של כ- 400 דונם שנרכשו
מאלמנה עזתית.
המדאפה. כיאות היה מוכן ומזומן לקבל פני אורחים: שכנים בידואים,
נציגי השלטון הבריטי ומבקרים נכבדים מרחבי הארץ.
למחרת נפרדו המסייעים הרבים מחברי בארי ושבו לבתיהם.
במקום נותרו רק 25 בחורים ו-5 בחורות.
ההמולה והרעש שככו את מקומם תפסה דממה מוחלטת שהופרה מדי
פעם על ידי צפירת הרכבת שעצרה בתחנה בעזה.

שאלה: האם הגיעו ליעדן היונים שנשאו בטופריהן את הבשורה על השלמת המשימה בשלום?

תשובה: לא. הן אבדו בדרך. כבר אז, כמו עכשיו, היו תקלות בדואר...

-3-

חשוב ונעים להכיר



חלוצי בארי ב'תמונת מחזור' משנות הששים

מי ומי במתיישבים? חברי תנועת "הצופים" מתל-אביב, ירושלים וחיפה.
חניכי תנועת "הנוער העובד" ממקומות שונים בארץ ובני הגרעין הבבלי
שהצטרפו לאחר זמן קצר.
בגדרה הועסקו חברי הקבוצה על ידי איכרי המושבה, עבדו בלול וברפת
המקומית ובענפי השירות השונים. החברות עבדו ברובן כעוזרות בית.
ובנחביר?
במה עסקו יום יום? בשמירה על המחנה, בשמירת שדות, בנטיעת עצים על
מדרונות הוואדיות (ביוזמת הקרן-הקיימת) כדי למנוע סחף, בהובלת מים
ואספקה.
תורנויות שמירה, בישול, נקיונות וכביסה היו מוטלים בעיקר על הבנות.
שאלה: מה היה מספר החברים בסך הכל? ובני כמה היו?
תשובה: מספר כלל החברים בגדרה ובנחביר היה כמאה. הגילאים נעו בין
17 ל-21.

-4-

מים ומים משמים



בתחילה הובאו המים לנחביר מבארו של שיח' עלי, כ-2 ק"מ ממערב לה.
מים אלה היו טובים לשתיה. לימים הגיעו מגדרה שתי הפרדות – נגב
וגלילה - שנקראו כך כיוון שכל אחת מהן משכה לכיוון נגדי.
עגלה ועליה מיכל מים נסעה מדי יום לבארות-יצחק ומילאה אותו במי
הבאר שסיפקו את צרכי הבישול, הרחצה והכביסה.
בנחביר הוקם מגדל עץ ובראשו מיכל. על הסולם שהוצב לצידו עמדו
חברים והעלו דליי מים מן העגלה למיכל. מים אלה היו מלוחים מאוד
והעלו געגועים לשיח' השכן ולמי הבאר שלו.
יום העליה חל -6 באוקטובר 1946 – בתחילת עונת החורף.
אנו, שלא הכרנו את תנאי המקום ואת הצפוי מבחינת האקלים, צפינו
לחורף גשום. בסופו של דבר לימד אותנו הנגב לקח בלתי נשכח:
בתחילת העונה ירדו 90 מ"מ בלבד. בחודשים שלאחר מכן – מאומה.



שאלה? מה עלה בגורלו של שדה החיטה שנזרע בקרבת המחנה?

תשובה: השדה התיבש. החיטה קמלה.

-5-

התפריט

  
לפי התמונות- חלוצי בארי רק בנו ושתלו. תמונה נדירה של אוכלים מהשנים הראשונות. 

המרחק מגדרה, מקור האספקה של מצרכי המזון, חייב הערכות מיוחדת:
הצטיידות במוצרים שאינם מתקלקלים.
מדובר באבקת חלב, אבקת ביצים, אבקת בשר, סרדינים ומציות.
מאין ברירה אחרת נדרשו המבשלות לגלות יצירתיות בהכנת הארוחות.
כאשר הגיעה המשאית מגדרה ועימה דברי מאכל טריים– השתפר
התפריט והתגוון עד שאלה אזלו וחוזר חלילה.
האם היו תלונות? האם התמרמרו?
התשובה שלילית. החברות והחברות בנחביר לא יחסו חשיבות רבה מדי
לנושא. תקופת הצנע לה הורגלו בעבר התארכה.

שאלה:
האם קרה פעם מקרה חריג?

תשובה: אכן כן. פעם אחת, כשהיה מחסור במזון, נסענו לשוק בעזה
במכוניתו של אורח נדיב וקנינו פיתות ועגבניות.


-6-
השכנים שלנו והקשרים עימם

שכן או חלוץ?

העלו בדמיונכם את מפת האזור. ממערב לנחביר, על חוף הים התיכון,
העיר עזה. אוכלוסיית עזה בסוף שנות הארבעים מנתה קרוב ל- 40 אלף
נפש. לעזה היה נמל, שדה תעופה בין לאומי ותחנת רכבת ממנה ניתן
היה להגיע למצרים, ללבנון ולסוריה.
במזרח העיר הוביל כביש בטון למפעל הגפרית הממוקם מדרום- מזרח
לעיר וסמוך לו עשרות מבנים בלתי מקורים שנבנו כדי לאחסן
תחמושת צבאית בשלהי מלחמת העולם השנייה.
מבט לעבר המזרח ואנו מגיעים לאבו-מועליק. שבט של בידואים נוודים
למחצה. משם לכיוון צפון יושבים בני הווחידאת – הנמנים גם הם, כמו
הנ"ל, על שבט האם – התאראבין.
השלמת הסיבוב לכיוון צפון מובילה אותנו לבארות יצחק. הקבוץ
ממנו צעדה שיירת העולים לנחביר.
לכל אחד מן הנזכרים לעיל יש סיפור ייחודי משלו אך לא כאן מקומו.
ב-1946 כמעט לא היה לנו קשר עם העיר עזה. המכוניות לנחביר וממנה
חצו את השכונות המזרחיות שלה (דרך אחרת לא הייתה קיימת) עד
שהגיעו לכביש הבטון.
בסיורננו בסביבה פקדנו את מפעל הגפרית שחדל לפעול ב- 1945.
פגשנו בו כמה בידואים (שומרים?) ונוכחנו כי פורקו בו כל החלקים
שיכלו לשים עליהם יד.

כמה בידואים מהחמולה של אבו-מועליק באו לביקור וקיבלנו את
פניהם במדאפה. פעם אחת הוזמנו על ידם להשתתף בחתונה של אחת
מבנות המשפחה. ההילולה נמשכה שבוע ימים ואנו רווינו רשמים רבים.
במדאפה ארחנו גם קצינים בריטים שתהו ושאלו מה מעשינו במקום כה
מבודד. וכמובן הגיעו לנחביר מכובדים ומכובדות מכל חלקי הארץ.

שאלה: למי פנינו כאשר התעוררו בעיות בריאות?
תשובה: לבארות-יצחק. במקום היה רופא אליו הובאו החולים מנחביר.

- 7 –

התפאורה מוכנה



תמונת מצב: ה"תפאורה" תוארה, ה"שחקנים" תועדו. גם השכנים
ומיקומם נקבעו על מפת האזור.
הגיעה העת לחזות במערכות הבאות.
מטבע הדברים אין אפשרות להציג את כל האירועים, החיוביים
והמשמחים, כמו גם את השליליים והעצובים.
נתמקד במבחר מצומצם של תיאורים המשקפים את קורות השנה
הגורלית, שנת תש"ח.



תאריך פרסום
19/4/2016
גלריית תמונות