לב ציפי

נתן ואידה, הוריה של ציפי, נפגשו ביאסי שברומניה. אידה ומשפחתה גרו בעיר, ואילו נתן נשלח בגיל צעיר לעבוד בכפר, כדי לסייע בפרנסת המשפחה. כשפרצה מלחמת העולם השניה גורש מהכפר וחזר ליאסי, שם הכיר את אידה. ציפי היתה בת חצי שנה כשיצאו למסע לארץ ישראל.

היה זה מסע רב תהפוכות. הזוג הצעיר עלה על אניית מעפילים, שהיתה בעצם אניית משא ולכן ישנו בה על מדפי עץ. כשהתקרבו לארץ ישראל הקיפו אותם ספינות משמר בריטיות, ולמרות התנגדות המעפילים הובלו לאי קפריסין. למרות שהיתה להם תינוקת גרו כמו כולם, באוהל שהיה עשוי מרשתות הסוואה, ולא הועיל במיוחד נגד הגשמים, הרוחות והשמש. ציפי סיפרה שאמה נאלצה ללעוס עבורה את האוכל, כמו שעושה ציפור לגוזלים.

ביום הכרזת המדינה הגיעו ציפי והוריה לארץ ישראל. הם גרו בחיפה בבית ערבי נטוש, ואביה הספיק להשתתף במהומת המלחמה שפרצה בעיר. היות ולנתן היה רקע חקלאי מהכפר ברומניה, הוא נשלח לעבוד במשק של מוסה פלד בנהלל. המשפחה הצעירה גרה שם כשנה, וב-1949 עברו לבית לחם הגלילית. ציפי היתה הבת הבכורה של המקום. שם נולדה אחותה כרמלה. 

ההורים עבדו קשה במשק. הם התחילו עם פרה אחת, והגיעו לרפת בת 100 עגלים. ציפי אהבה לעבוד עם אביה בשדה, וכבר מגיל 8 נהגה בכל מה שאפשר: טרקטור, ג'יפ, וכמובן רכבה על סוסים. היא היתה ילדה שובבה ופראית: אהבה לשחק בין חבילות החציר, לטפס על עצים, לסוע עם אביה על הרמה של האופניים ולהוביל כדי חלב למחלבה, אך יותר מכל אהבה לקרוא ספרים ושבועונים לילדים. יחד עם כל ילדי הכפר התחילה ללמוד בתיכון בנהלל. בינתיים התגלו כשרונותיה האמנותיים בכל זהרם, וההורים עשו מאמץ כלכלי ניכר כדי לאפשר לה ללמוד בבית ספר ויצו בתל אביב. היא יצאה לשם בגיל 15 בלבד, ושלוש שנים חיה בדירה שכורה והתמידה בלימודים למרות כל הקשיים.

לפני הגיוס לצבא ציפי נפלה, שברה את הגב התחתון, ונכלאה בגבס קרוב לחצי שנה. היא קיבלה שחרור מהצבא, ובמלחמת ששת הימים הגיעה לבארי. כאן פגשה את עמירי, הבן הבכור של הקיבוץ. כעבור שנתיים ערכו מסיבת חתונה גם בבארי וגם בבית לחם – שם היו הראשונים לחתום על מגילת הנישואין שעברה בין הזוגות הצעירים בכפר. לימים נולדו שלושת הבנים: פז  ב-1970, ניצן ב-1972, ונטע ב-1980. ציפי היתה אמא חמה ותומכת, שלא מוותרת על עקרונותיה. היא העדיפה לגלות את אהבתה במעשים ולא במילים. הילדים הרגישו שתמיד היתה שם בשבילם, גם כשנאלצה לקבל על עצמה את הגבלות החינוך המשותף. ניצן זכה לטיפוח מיוחד של כישרונותיו האמנותיים, גם כשהיה בחור צעיר אחרי צבא.

כשהגיעה לקיבוץ, עידן הפרחחות של ציפי כבר עבר – כאן הכירו אותה כבחורה שקטה, נחבאת אל הכלים, ורק לפעמים היתה לוקחת את תפקיד השוערת במשחקי הכדורגל של ילדי השכונה. ציפי השתלבה בדפוס תחילה כעובדת בסדריה, ואחר כך במשמרות על מכונת הלינוטייפ, יחד עם יאיר חצרוני ונורית. משם עברה למחלקת הגמר ועבדה בהגהות עד שנדרשה לעבוד כמטפלת בגן כלנית ובכיתת דגן, וכמורה לאמנות בבית הספר. בסדנה שבכיתת ארז ובמקלט של גן שקד לימדה פיסול חימר וקרמיקה, ובשקט האופייני לה אפשרה לילדים להתנסות בעבודה עצמית – "מי שצריך עזרה יפנה אלי". זכורות לטוב מסכות הפורים שהכינה עם ילדי כתת חרוב, ואשר קישטו את בית העם שנים רבות. בהדרכתה עשו ילדי כתת דגן את הפסיפס שעל קיר הספריה, ועם כתת עומר את פסיפס גלגל המזלות על בית הכיתות. עם כיתת אגוז הקימה את הפסל הלבן שעמד נטוע בערוגה הגדולה של הגרנוליט, ליד חדר האכילה.

ציפי יצרה אמנות במגוון מפתיע של צורות וחומרים: בדים, חוטים, חבלים, נייר, קלקר, קרטונים, ספוגים, חימר, קרמיקה. היא עשתה עבודות רקמה, אריגה, ציור, פיסול. היא הכינה תפאורות לאירועי תרבות, בראה את בובות העדלאידע הראשונות של בארי, עיצבה את ברבורי הקלקר הצחורים ששטו בבריכה לכבוד חתונות הקיץ, וכמובן את התלבושות בנות האלמוות של ריקוד האפרוחים בשבועות: זנבו המפואר של התרנגול עדיין מפזז מדי שנה בין ביצי הספוג שהכינה.

ב-1991 נפרדה ציפי מעמירי, וסמוך לכך חזרה לעבוד בהגהות בדפוס, עד שיצאה לפנסיה. לאט לאט התחילה המחלה לכרסם ביכולותיה. ציפי הבינה את המתרחש והביעה את רצונה שלא להגיע למצב סיעודי, אך התהליך היה בלתי נמנע. לאורך כל השנים ליוו אותה הבנים בכאב ובאהבה גדולה. בשבועות האחרונים חלה הסתבכות במצבה הבריאותי, והבנים נאלצו להביא אותה אל בית החולים. אתמול בערב החזירו אותה הביתה, והיא נפטרה במיטתה, כמו שביקשה.

הותירה 3 בנים, 7 נכדים, ועבודות אמנות המגלות טפח מחייה החבויים.

יהי זכרה ברוך