עמית מן
הבת החמישית של דוד ורחל מן. נולדה וגדלה בעיר נתיבות. נערה מלאת חיים, קרן שמש יפה
ומוכשרת. בורכה בקול מדהים ובכשרון משחק. אהבה לשיר מאז שלמדה לדבר ושרה בכל הזדמנות.
בגיל 16 הופיעה כשחקנית ראשית בהצגת תיאטרון "האסופית". למדה בתיכון "דרכא" והיתה תלמידה
מצטיינת במגמה המורחבת ביולוגיה.
כשהיתה בת 11 אביה האהוב חלה בסרטן ובמשך
שלוש שנים היה בהוספיס בית. עמית ראתה את הרופאים
והאחיות המטפלים בו, והתשובה לשאלה ״מה ארצה להיות כשאגדל״ היתה ברורה. אביה נפטר כשהיתה
בת 14, ושנה אחרת כך עמית החלה להתנדב במדא. היתה שואלת ספרי רפואה מהספריה העירונית,
לומדת בכוחות עצמה. בהמשך יצאה לקורס חובשים. כשהגיעה לגיל 18 יצאה לקורס פרמדיקים ולא היה קץ לשמחתה כשסיימה אותו. היא ראתה במקצוע
שליחות וקידשה את החיים. עמית הצילה וסייעה לאין ספור אנשים, ואהבה במיוחד ליילד נשים,
לסייע להביא חיים חדשים לעולם. היה בה שילוב של מקצועיות ורגישות, אנושיות וחמלה. הקשר עם המטופלים ועם בני משפחתם נשמר גם אחרי שהטיפול הסתיים. חודשיים לפני מותה קיבלה בתפקיד המדריכה הראשית בקורס פרמדיקים במרחב
נגב, באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. עמית היתה המדריכה הראשית הצעירה ביותר בישראל.
היא תכננה להתחיל לימודי רפואה.
לפני כשנה וחצי החלה עמית לעשות כוננות
רפואית בקיבוץ בארי. שבת ה-7/10/23 היתה המשמרת שלה. ב-6:30 התעוררה לשמע אזעקות צבע אדום וירי רקטות. בן זוגה
אופיר יצא למשמרת בנתיבות, וביקש ממנה להצטרף אליו כי חשב שמסוכן להשאר
בקיבוץ. עמית סירבה
ואמרה ״אני צריכה להישאר פה דווקא כי מסוכן״.
פלישת המחבלים החלה, והפצועים הראשונים של
כיתת הכוננות כונסו למרפאת השיניים עוד
לפני שמונה בבוקר. עמית, הרופא התורן דניאל והאחות נירית הוזעקו למקום והתחילו
לטפל בחמשת הפצועים. שני חברים מכיתת הכוננות
תפסו מחסה בין שתי מכוניות חונות, והגנו על המרפאה מפני עשרות המחבלים
שהתבצרו באיזור. כל אותו הזמן עמית היתה בקשר עם משפחתה ועם מד״א, התחננה שיגיע חילוץ
לפצועים ועדכנה במקצועיות על מצבם. בשעה 13:50 כתבה למשפחתה שהמחבלים חזרו למרפאה,
ולכיתת הכוננות נגמרה התחמושת. בקבוצת
הווטסאפ המשפחתית כתבה שהפעם הם לא ישרדו, שהיא אוהבת את המשפחה, והוסיפה ״בבקשה תהיו
חזקים אם משהו יקרה לי״. בשיחה האחרונה, בשעה 14:13 סיפרה בבכי שהמחבלים
ירו בה ברגליים, ורצחו את כל הפצועים. היא
לא ידעה שפצוע אחד שרד ויכול היה לספר שהמחבלים חזרו לעמית ורצחו אותה בדם קר. החיילים שהגיעו למקום
מאוחר מדי, סיפרו שעמית עשתה לעצמה חוסם עורקים.
עמית אהבה להתבונן בשקיעת השמש. בכל יום היתה
מסדרת את הלו״ז שלה לוודא שלא תפספס את השקיעה, ובכל מקום היתה מוצאת את נקודת
התצפית הטובה ביותר. היא אהבה לצחוק, לשמוע מוסיקת רוק כבד ולטייל בעולם. תמיד
אהובה ומוקפת חברים. אהבה את החיים וחיה אותם בעוצמה. ומעל הכל, עמית אהבה לעזור לאנשים ולהציל חיים.
בת 22 במותה. נקברה ליד קבר אביה בנתיבות.
יהי זכרה ברוך.