תכלת זערור פישביין

תכלת נולדה באשדוד שבע וחצי שנים אחרי ליאל. אמה גלדיס היא בת בארי, וכשתכלת היתה בת 3 חזרה המשפחה לבארי. בפברואר, כחודש לאחר שהגיעו, יצאו גלדיס ותכלת מבית הילדים עופרים, ונפגעו מרסיס קסאם. מאז הפגיעה, לתכלת נשאר רסיס ברגל.

באוגוסט 2008 עברה המשפחה להתגורר בקיבוץ אורים. יחד עם ילדי הקיבוץ עלתה לכיתה א' בבית הספר " ניצני אשכול", ואת כיתות ההמשך למדה בנופי הבשור. כך נוספו לה עוד ועוד חברים. תכלת היתה ילדה בוגרת לגילה, דעתנית ואסרטיבית, שתמיד חיפשה את הצדק. ילדה עם רגליים על הקרקע. אי אפשר היה להניא אותה מהחלטותיה.

כיתה י' הייתה שנת הקורונה. שנה קשה, עם נתק מהחברות והחברים הטובים שמחוץ לאורים. לכן, כשעלתה לכתה יא' ביקשה לעבור לכיתת ל"ב, אצל המחנכת בתיה מרזייב שהייתה דמות משמעותית עבורה גם בבית הספר וגם בחייה האישיים. היא סיימה את בחינות הבגרות עם ציונים גבוהים, במגמת אומנות.

לתכלת, כמו לכל נערה ונער בגילה, החיים החברתיים היו חשובים ומשמעותיים. אמה גלדיס השקיע זמן רב בהסעות כדי שתכלת לא תפספס שום "ישיבה". כמו כל ילדי אורים, הצטרפה לנוער העובד והלומד. היא השתתפה בפעולות ופעילויות, ובמחנות קיץ. בכיתה ט' החלה להדריך את הצעירים ובכיתה יא הצטרפה לגרעין "סרטן" של הנוע"ל, עימם יצאה לרפסודיה. התגבשה חבורה נפלאה של חבר'  מהתנועה אשר שמרו עימה על קשר גם בסיום יב'. ביום הולדתה ה- 18 טסה עם חברותיה לפאפוס, ואפילו הספיקה להגשים את החלום לנסוע לסיני.

תכלת חיה את החיים עד תום. אהבה ללכת למסיבות, לצאת לטבע, לפק"לים עם חברותיה בגבעת הכלניות. יחד יצאו לצפות בשקיעות, לשכב על גג חדר האוכל ולצפות בכוכבים, לצאת לטיולים ליליים מסביב לקיבוץ, ולנהל שיחות נפש עמוקות. צעירים ממנה – וגם בוגרים ממנה – תמיד מצאו אצלה אוזן קשבת ועצה טובה. מאז שהתחילה לנהוג, יצאה לעיתים קרובות לסושי בערב, או לחוף זיקים שכל כך אהבה.

לתכלת היו אחריות ומוסר עבודה גבוהים שניכרו בכל מקום עבודה: בבית ילדים, ברפת או בגלידריה בה עבדה שנה וחצי באורים. תכלת ניסתה להתקבל לשנת שירות חקלאית בקיבוץ בערבה. מאחר שזה לא צלח, החליטה להישאר קרובה לסבתא בבארי. כך הגיעה ביולי לעבוד כבמב"חית בבית התינוקות עם דנה בכר ז"ל. לקח לה זמן להתרגל לחיים מחוץ לבית, אבל לאט לאט רכשה חברים חדשים. מעט אחריה הגיע לקיבוץ דור רידר. הקשר ביניהם נוצר מיד. הם היו כמו נשמה אחת, דומים באופי, בערכים. כשבוע לפני השבת ההיא בילו במסיבה ביער בארי. בסוכות היו אצל הוריו של דור, ובשבת תכננו לסוע למשפחה בברור חיל.

ערב קודם, בשישי בערב, התקיים בבית העם חג המשק. תכלת ודור הספיקו לחבק ולנשק את המשפחה, ולהבטיח שיפגשו למחרת. נשיקה לסבתא ולאמא גלדיס, נשיקה אחרונה. בשבת התעורר הקיבוץ לקולות הנפץ של המתקפה הנוראה וחדירת המחבלים. בין 6:30-11:23 היו שעות ארוכות של התכתבויות עם אמא, ליאל, חבריה וחברותיה של תכלת. היא עוד הספיקה לומר שדור שומר עליה. ואז נותק הקשר.

10 ימים לא נודע גורלה. הטלפון שלה אוכן בעזה, והיתה תקוה שהיא חטופה. ואז הגיעה הנקישה בדלת, ובשורת האיוב שתכלת אינה בין החיים.

תכלת הייתה אחות, נכדה וחברה נפלאה, מלאת שמחת חיים. היא פיזרה סביבה אור ואהבה. נזכור אותה עם החיוך הגדול שלה, ועם יופייה החיצוני והפנימי. את חסרה לנו מאוד ולכל כך הרבה מחברי הילדות שלך באורים ובבארי, למשפחה, ולכל אלה שנגעת בחייהם.

אהבותיה הגדולה של תכלת היו הקיבוץ, הטבע והים. לכן החליטה אמא גלדיס להביא אותה למנוחת עולמים בקיבוץ געש, ליד הים.