איתי סבירסקי

איתי כבר נולד בבארי. הוא היה הילד השלישי של רפי סבירסקי, בן גרעין "אביר", ואורית סלע, הבת של אביבה ובמיק, ממייסדי הקיבוץ. אורית ורפי גידלו את אחיו הגדולים, מרב ויונתן, בגבעתיים עד שבקיבוץ החליטו על ביטול הלינה המשותפת. הם חזרו לבארי מספר חודשים לפני שאיתי נולד. לימים הצטרף הבן הצעיר, יובל. משפחת סבירסקי הצעירה היתה מחוייבת לקיבוץ בלהט של דור המייסדים, אך בעין ביקורתית ומחשבה יוצרת ופתוחה לשינויים. הם נשאו בעול תפקידים מרכזיים בקיבוץ, אורית בהנהלת הדפוס ובתחום החברתי ורפי בתחום הכלכלי. מהבית שבו גדל צמחה המסירות האנושית של איתי, והרצון שלו תמיד להיות למען אחרים.

איתי היה ילד סקרן ורגיש, עם תלתלי זהב וחצי חיוך ביישני. כבר בתמונות הילדות שלו אפשר לראות את העיניים הטובות והמבט הבוחן, הרגיש לסביבה. ולצד זאת, מגיל צעיר ניכר שהוא גם ספורטאי מחונן, החל מקבוצת הקט-סל של בארי, דרך שיעורי הטניס של דב וכלה בכדורגל (כשרון גדול שלא התממש עד הסוף, אולי בשל הכישרון גם להיפצע תוך כדי משחק). חבריו לכיתת "תפוח" מספרים שהיה רמה אחת מעל כולם, ושתמיד "עשה לנו בית ספר על המגרש". מלבד הכישרון וההנאה שבמשחק, איתי היה אוהד מושבע של מכבי תל-אביב והרבה לבלות עם חברים ובני משפחה בצפייה במשחקי כדורגל. בשנות הנעורים התפתחה גם אהבתו למוזיקה. הוא למד פיתוח קול ונהנה לנגן בגיטרה ובפסנתר, אהב במיוחד את אביתר בנאי ועמיר לב.

מרב מתארת את המשפחה כ"בית של בנים", עם ריבים של אחים, שהיו דרך להביע אכפתיות אחד כלפי השני. הבית השני של איתי היה הבית של סבתא אביבה וסבא במיק, המקום שבו היה יכול להיות פשוט מי שהוא, בלי שאלות ובלי דרישות. הוא בילה אצלם כמעט כל יום בשעות אחר הצהריים, עם צלחת הפירות והעוגות של סבתא, עד שההורים שבו מהעבודה. בשבתות נוספו הצ'יפס והסלט של סבא, והמון בני דודים שמשחקים על הדשא בחוץ. בית משמעותי נוסף היה הבית של סבתא אביבה

מול הבימה בתל-אביב. לשם הייתה המשפחה נוסעת לעתים בשבתות, ומדי שנה לחופשה משפחתית עם אטרקציות של העיר הגדולה. מובן מאליו שלא מפספסים ארוחה בסינית של אהרוני, שאיתי הכי אהב.

מגיל צעיר ניכר כי איתי עסוק בשאלות פילוסופיות על החיים ועל נפש האדם. בתיכון למד מחשבת ישראל, ונהנה מהדיונים ומהאפשרות לעסוק בשאלות יסוד באופן מעמיק ובראש פתוח לגמרי. הוא המשיך לנהל דיונים פילוסופיים תמיד ובכל מקום, על כל נושא שבעולם, עם סקרנות תמימה, כמעט ילדית, ונכונות להקשיב באמת לצד השני וללמוד דברים חדשים. את הנטייה הפילוסופית הפנה גם פנימה: הוא הרבה לתהות האם טוב לו באמת, האם הוא נמצא במקום הנכון עבורו, תמיד בתהליכים של חיפוש עצמי.

איתי התגייס לצבא באיחור עקב פציעת ספורט, ושירת ביחידת הבקרה האווירית (יב"א). לאחר השחרור נסע להודו, וכשחזר עבר בין בארי לתל-אביב, עד שהחליט לקבוע את מקומו בעיר. ב 2010 החל ללמוד תואר ראשון בפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. החיפוש אחר הדבר המדויק ביותר עבורו לא פסח גם על הלימודים: הוא החליף את הפילוסופיה בכלכלה ואת הכלכלה בבי-איי כללי ולאחר מכן עשה גם תואר שני במנהל עסקים. לצד זאת, המשיך בתהליכי פיתוח אישי ובחיפוש הדרך הנכונה עבורו.

כך הגיע לפני מספר שנים, דרך אמו ודודתו אסנת, לשיטת סאטיה; תחילה כמתאמן ובמהלך השנה האחרונה עבר את קורס המאמנים והחל בצעדים קטנים גם לאמן בעצמו. חברים ובני משפחה שעליהם תרגל במהלך לימודיו מספרים שהשיטה אפשרה לו להביא לידי ביטוי את היכולת המופלאה שלו להתעניין באנשים באמת, להקשיב הקשבה עמוקה ולשקף את מה שהוא שומע. הוא היה ממש טוב בזה ונראה שבפעם הראשונה הרגיש שמצא את המקום הנכון עבורו מבחינה מקצועית. דרך השיטה

המשיך ללמוד קורסים נוספים, בין היתר בכתיבה ובניהול עסקי. מתוך הסקרנות הטבעית שאפיינה אותו, הגיע גם לג'יו-ג'יטסו הברזילאי שהפך לחלק בלתי נפרד מחייו בשנתיים וחצי האחרונות. תחילה נרתע מהאינטנסיביות והמגע האגרסיבי, אך עם הזמן התגבר על החשש והכישרון הספורטיבי שלו בא לידי ביטוי. בהנאה רבה היה מגיע לאימונים ארבע פעמים בשבוע, ושילב גם אימון באגרוף תאילנדי וב- MMA, סוגי לחימה אגרסיביים יותר. כמו בכל מקום שאליו הגיע, יצר קשרים אנושיים קרובים והיה

מעל הכל, איתי אהב לבלות עם בני משפחתו הקרובה והמורחבת, והיה שם עבורם לכל עזרה שנדרשת, בדאגה ואכפתיות. היו לו קשרים חמים וקרובים עם הדודים ובני הדודים שלו ובהמשך גם עם ילדיהם; הוא היה הדוד המושלם של קינן ועילם, הבנים של מרב ודן, זה שתמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע לעזור ויהיה שם בנוכחות ומעורבות מלאה עד הפרט האחרון; דרור, הבן של יובל ורותם, זכה רק לזמן קצר של דוד איתי המשקיען והאוהב; הוא טיפל ברפי במסירות לאחר שעבר התקף לב, הוציא את

הכלבות לטיולים ארוכים ובילה איתו הרבה "זמן תל-אביב" שהיה יקר לשניהם; בשנה האחרונה חלק "זמן תל-אביב" גם עם אחיו יונתן, שאיפשר להם למצוא תחומי ענין משותפים ולהעמיק את הקשר; וכמובן, הקשר המיוחד עם סבתא אביבה.

בשבילה היה מגיע כמעט כל סוף שבוע לבארי, משחרר את גרייסי המטפלת כדי שתוכל לנוח, ומבלה איתה זמן איכות של סבתא ונכד, בדיוק כמו בשנות ילדותו. על-מנת להיות קרוב אליה גם שקל לאחרונה לחזור לקיבוץ. עבור איתי והאחים, לב ההוויה המשפחתית תמיד היה הבית החם והמואר של אורית, שאספה אליו את כולם בדאגה אימהית אינסופית. שם היה ה"בית", הבסיס הבטוח שחרב בשבת, כשזיכרונות הילדות בתוכו.

ביום שישי, השישה באוקטובר, איתי הגיע למשפחה בבארי, כפי שהגיע כמעט בכל סוף שבוע. המתקפה האכזרית על הקיבוץ תפסה אותו אצל אורית. שניהם הסתגרו בממ"ד, כאשר מסביבם קולות ירי וצעקות בערבית. בני המשפחה שמרו על קשר דרך קבוצת הווטסאפ המשותפת. לאט ובהדרגה נותקו הקשרים: תחילה עם רפי, לאחר מכן עם איתי, ואחרונה הייתה אורית. היא שלחה לב, ועוד לב.

אורית ורפי נרצחו בבארי בשבעה באוקטובר. גורלו של איתי לא היה ברור. בהמשך, קיבלה המשפחה אינדיקציה שאיתי נחטף לעזה. לאחר כחמישים יום, התקבל אות חיים דרך חטופות שהיו איתו בשבי ושוחררו. הן סיפרו שהוא ראה את אמו מתה וביקש ליצור קשר עם מרב ולבקש שתעשה הכל כדי לשחרר אותו. ואכן, מרב, יחד עם האחים ועם כל המשפחה המורחבת וחבריו הרבים, נלחמו עד הרגע האחרון כדי להשיב את איתי בחיים. המאבק נפל על אוזניים ערלות. איתי נרצח בעזה, לאחר

מותו הכואב של איתי הוא ניגוד מוחלט לחייו ולדמותו: איש של קשר, אנושיות וחמלה, רגיש ועדין, פתוח וסקרן, משכין שלום ומחפש תמיד להיטיב ולראות את האחר.